- להסביר ולשתמש בעקרון הסופרפוזיציה
- להראות הבנה בניסויים המדגימים גלים עומדים באמצעות מיקרוגלים, מיתרים מתוחים ועמודות אוויר (ייחשב כי תיקוני הקצה זניחים; ידע בנושא תיקוני הקצה אינו נדרש)
- להסביר את היווצרותו של גל עומד באמצעות שיטה גרפית, ולזהות נקודות קיטוב ונקודות עמידה
- הבנת האופן שבו ניתן לקבוע אורך גל מתוך מיקום הצמתים או קודקודי הגל העומד
סופרפוזיציה
פיזיקה A-Level · נושא 8
19:49
סופרפוזיציה
הפעילו אוזניות ביטול רעשים, והרעש המוטה של מנוע מטוס מתמתק לשקט. אך הנה החלק המוזר: הן אינן חוסמות את הצליל — הן…
קריינות באנגלית · כתוביות באנגלית ובסינית 中文 שאפשר להחליף ביניהן
8.1
עקרון החפיפה
סיילבוס
מקור: הסיילבוס הבינלאומי של קמבריד'ג'
כאשר שניים או יותר גלים חופפים בנקודה מסוימת, ההסה שם היא הסכום הווקטורי של ההסות שכל גל היה גורם לה לבדו. זוהי עקרון החפיפה.
הגלים חודרים זה דרך זה ויוצאים ללא שינוי. עקרון החפיפה הוא בסיס לכל הדבר בנושא זה.
למשפט בעל שתי נקודות: כאשר שניים או יותר גלים פוגעים בנקודה, ההסה הנתונה היא סכום ההסות של הגלים הבודדים. מה שמחושף הוא ההסה, לא המשרעות או העוצמות, ועקרון זה חל בכל פעם שגלים מאותו סוג חופפים; אין צורך שהגלים יהיו קוהרנטיים או בעלי משרעת שווה.
אם שני גלים עם משרעת $A_{1}$ ו$A_{2}$ נפגשים:
- בפאזה (שיא פוגע בשיא): המשרעת היא $A_{1} + A_{2}$ (התאבקות בונה).
- בדיוק מול פאזה (שיא פוגע בשפל, הפרש פאזה $\pi$): המשרעת היא $|A_{1} - A_{2}|$ (התאבקות הורסת).
- כל הפרש פאזה אחר $\phi$: המשרעת נמצאת somewhere בין שתי אפשרויות אלו.


עבור אינטנסיביות, $I \propto A^{2}$. שני גלים שווים הנפגשים בפזה נותנים אינטנסיביות $(2A)^{2} = 4A^{2}$ — ארבע פעמים האינטנסיביות של גל בודד.
מכיוון שה-$I \propto A^{2}$, עובדים עם אפליטודות תחילה. לשני גלים בעלי אינטנסיביות $I$ ו-$4I$ יש אפליטודות $A$ ו-$2A$: חפיפה בפזה נותנת אפליטודה $3A$ ואינטנסיביות $9I$, ובנגד פזה אפליטודה $A$ ואינטנסיביות $I$. לכן שני גלים קורנטים בעלי אינטנסיביות שונות לעולם לא מתאפסים לחלוטין: המינימום הוא בעל אינטנסיביות $(A_{2} - A_{1})^{2}$, ולא אפס. גל בעל אפליטודה $2A$ הנפגש עם גל בעל אפליטודה $A/2$ הנעים בכיוון הפוך נותן תוצאה המשתנה בין $2.5A$ ל-$1.5A$, דוגמה עצמית ללא נקודות קיצון אמיתיות. הכפלת האפליטודה של אחד משני הגלים השווים הנפגשים בפזה מביאה את התוצאה מ-$2A$ ל-$3A$, ולכן האינטנסיביות עולה מ-$4A^{2}$ ל-$9A^{2}$: פי $2.25$.
חיבור שני גלים
שני גלים חופפים ומתחברים. סדרו אותם להפרעה בונה, או נגדו להפרעה הורסת — שינו את הפאזה כדי לראות את שניהם.
| English | עברית |
|---|---|
| principle of superposition/ˈprɪnsɪpl ɒv ˌsuːpəpəˈzɪʃn/ | עקרון הסופרפוזיציה |
| superposition/ˌsuːpəpəˈzɪʃn/ | התאגדות |
| wave/weɪv/ | גל |
| displacement/dɪˈspleɪsmənt/ | הזזה |
| vector sum/ˈvektə sʌm/ | סכום וקטורי |
| amplitude/ˈæmplɪtjuːd/ | משרעת |
| coherent/kəʊˈhɪərənt/ | קוהרנטי |
| in phase/ɪn feɪz/ | בפאזה |
| crest/krest/ | קודקוד הגל |
| constructive interference/kənˈstrʌktɪv ˌɪntəˈfɪərəns/ | התאבכות בונה |
| interference/ˌɪntəˈfɪərəns/ | התאבכות |
| trough/trɒf/ | שפל |
| phase difference/feɪz ˈdɪfrəns/ | הפרש פאזה |
| destructive interference/dɪˈstrʌktɪv ˌɪntəˈfɪərəns/ | התאבכות הורסתית |
8.1
גלים עצמיים (עומדים)
כאשר שני גלים הולכים זהים נעים ב-כיוונים מנוגדים ומתחפים, הם יוצרים גל עצמי. דוגמאות: גל על מיתר הסתפק מקצה קבוע והתחפש עם הגל הנכנס; קול בעמודת אוויר ההסתפק מקצה סגור; גלי מיקרו-גל בין מעביט לצלחת מתכת.
הסבר כיצד נוצר הגל העצמי (שלוש או ארבע נקודות, נשאל למיתר, עמודת אוויר וגלי מיקרו-גל): הגל מהמקור נע לקצה הרחוק (הקיר, הקצה הסגור, הצלחת המתכת) והסתפק; הגל הנכנס והגל המסתפק הם בעלי אותה תדר, אורך גל ומהירות ונעים ב-כיוונים מנוגדים; הם מתחפים במקום בו הם נפגשים; בנקודות בהן הם תמיד נפגשים בפזה ההזחות מחוברות ליצירת אפליטודה מקסימלית, אנטי-נודה, ובנקודות בהן הם תמיד נפגשים בנגד פזה הן מתאפסות, נודה. עבור "ציין את התנאים": שני גלים מאותו סוג, עם אותה תדר (ואורך גל) ומהירות, הנעים בכיוונים מנוגדים לאורך אותו קו; אפליטודות שוות נדרשות רק כדי שהנודות יהיו בעלות אפליטודה אפס. צלחת המתכת בניסוי המיקרו-גל נמצאת שם כדי להסתפק את הגלים בחזרה לאורך מסלולם.

נודות ואנטי-נודות
בגל עצמי:
- נודה — נקודה הנמצאת תמיד באפס הזחה (שני הגלים תמיד מתאפסים). המרחק בין נודות סמוכות הוא $\lambda/2$.
- אנטי-נודה — נקודה בעלת אפליטודה מקסימלית (שני הגלים תמיד מחברים). המרחק בין אנטי-נודות סמוכות הוא $\lambda/2$.
- נודה ואנטי-נודה הבאה נפרדות ב-$\lambda/4$.
חלקיקים בין שתי נודות רועמים בפזה זה עם זה, אך עם אפליטודות שונות (הגדולה ביותר באנטי-נודה, אפס בנודות). חלקיקים בצדדים מנוגדים של נודה רועמים ב-נגד פזה (הפרש פזה $\pi$).
לכן הפרש הפזה בין שתי נקודות באותו לולאה (בין נודות סמוכות) הוא $0°$; בין נקודות בלולאות סמוכות הוא $180°$; ובין נקודות בלולאות המופרדות על ידי לולאה שלמה אחת הוא שוב $0°$. כל נקודה מגיעה להזחה המקסימלית בזמן זהה ועוברת באפס בזמן זהה. טיוטה של המיתר רבע מחזור לאחר רגע ההזחה המקסימלית היא קו ישר לאורך המצב השקט; מחצית מחזור לאחר מכן היא תמונת הרפלקס של הטיוטה הראשונה. בתקופה אחת, חלקיק באנטי-נודה עובר ארבע אפליטודות, ולכן חלקיק שנע $72\ \text{mm}$ במשך שנה וחצי תקופות יש לו אפליטודה של $12\ \text{mm}$.

דוגמה מופעלת. מיתר באורך $0.80\ \text{m}$ קבוע בשני קציו ורועם במצב היסוד שלו, כאשר מהירות הגל היא $240\ \text{m s}^{-1}$. מצא את התדר היסודי.
לולאה אחת מתאימה למיתר, ולכן $\lambda = 2L = 1.60\ \text{m}$. אז
כיצד גל עצמי שונה מגל הולך: הוא אינו מוביל אנרגיה לאורך אורכו, הדגם אינו נע לאורך, והנודות נשארות קבועות; לגל הולך יש אותה אפליטודה בכל מקום והוא מוביל אנרגיה. השלוש הבדלים שמפורטים בסכמת הניקוד: גל הולך מעביר אנרגיה וגל עצמי אינו עושה זאת; בגל הולך לכל נקודה יש אותה אפליטודה, בגל עצמי האפליטודה משתנה מאפס בנודה למקסימום באנטי-נודה; בגל הולך נקודות סמוכות שונות בפזה, בגל עצמי כל הנקודות בין שתי נודות הן בפזה.
מדידת אורך גל ממרווח בין נקודות קיפאון
הנעו מיתר עם רונדן בתדר $f$ עד שנוצר דפוס עומד. מדדו את המרחק בין שתי נקודות קיפאון הרחוקות זו מזו וחלקו במספר חצי-אורכי הגל ביניהן. לאחר מכן $\lambda$ ידוע, ו-$v = f\lambda$ מספק את מהירות הגל.
בורג סגור בקצה אחד ופתוח בקצה השני (בורג תהודה), הקצה הסגור הוא נקודת קיפאון תזוזה והקצה הפתוח הוא נקודת התנגדות תזוזה. ה-בסיסי כולל $L = \lambda/4$; התהודה הבאה היא ב-$L = 3\lambda/4$; וכך הלאה. עבור בורג פתוח בשני קצוותיו, שני הקצוות הם נקודות התנגדות; הבסיסי נמצא ב-$L = \lambda/2$.
הכלל הכללי: קצה סגור הוא נקודת קיפאון וקצה פתוח הוא נקודת התנגדות, ומיתר הקבוע בשני קצוותיו יש נקודת קיפאון בכל קצה. לכן צינור סגור מתאים למספר אי-זוגי של רבעי אורך גל ($L = \lambda/4, 3\lambda/4, 5\lambda/4, \ldots$), בעוד שצינור פתוח ומיתר הקבוע מתאימים לחצי אורכי גל שלמים ($L = \lambda/2, \lambda, 3\lambda/2, \ldots$); צינור פתוח בשני קצוותיו עם $n$ נקודות קיפאון מכיל $n + 1$ נקודות התנגדות. התדרים נובעים מ-$f = v/\lambda$: צינור סגור שהתווית הנמוכה ביותר שלו היא $820\ \text{Hz}$, בעל $\lambda = 4L$, וממ corridor $13.2\ \text{m}$ באורך עם דלת מחזירת קול בכל קצה מתהדה בשפלה ב-$f = v/2L = 330/26.4 = 12.5\ \text{Hz}$.

דוגמה מופתרת. רמקול בקצה הפתוח של צינור ב-$0.51\ \text{m}$ אורך, סגור בקצה השני, יוצר גל עומד עם שתי נקודות קיפאון ושתי נקודות התנגדות. מצאו את אורך הגל וב-$v = 340\ \text{m s}^{-1}$, את התדר.
שתי נקודות קיפאון ושתי נקודות התנגדות הן המצב השני של צינור סגור, $L = 3\lambda/4$, ולכן $\lambda = 4 \times 0.51 / 3 = 0.68\ \text{m}$ ו-$f = 340 / 0.68 = 500\ \text{Hz}$. אורך הגל הארוך ביותר שיכול להתהדד בצינור זה הוא $4L = 2.0\ \text{m}$.
כל הניסויים שהמסלול מיישם מדדים $\lambda$ מתוך מרווח בין נקודת קיט או נקודת זעזוע. ב-צינור תהודה, צינור מורם מהמים בעוד רמקול או מזמזם פועל בקצה הפתוח שלו; הצלם הופך לפתאום לחזק בתהודה הראשונה, כאשר עמודת האוויר היא $\lambda/4$ באורך, ושוב ב-$3\lambda/4$, כך שהצינור זז $\lambda/2$ בין השתיים (סטודנט אינו זקוק לציוד כדי לזהות תהודה: הצלם הופך לחזק). ב-צינור אבק, אבקה עדינה יושבת על ערימות בנקודות הקיט, מרוחקות $\lambda/2$ זו מזו. עם גלי מיקרו, מקלט שנע לאורך הקו בין המשדר ללוח מתכת מחזיר משתנה כל $\lambda/2$: מקלט שמתחיל במינימום ועובר עוד שישה מינימוסים ב-$1.05\ \text{m}$ עבר $3\lambda$, כך ש-$\lambda = 0.35\ \text{m}$, ועם $v = 340\ \text{m s}^{-1}$ לניסוי הסאונד המקביל, $f = 970\ \text{Hz}$. גל עומד בתנור מיקרו-גלים ממיס שוקולד בנקודות הזעזוע, מרוחקות $\lambda/2$ זו מזו, כך שמרווח הנקודות ותדר התנור ($2.45\ \text{GHz}$) נותנים את מהירות האור מ-$c = f\lambda$.

גלים עומדים והרמוניות
מיתר הקבוע בשני קצוותיו רזונרטי רק בתדרים ההרמוניים. גררו את n כדי לראות את הצמתים, נקודות העיצום ואופן השינוי באורך הגל.
גלים עומדים
y = y₁ + y₂
שני גלים מתערכים: במקום שבו הם מחזקים אחד את השני מקבלים נקודות עיצום, ובמקום שבו הם מבטלים זה את השני, צמתים.
| English | עברית |
|---|---|
| stationary wave/ˈsteɪʃənəri weɪv/ | גל עומד |
| reflected/rɪˈflektɪd/ | השתקפות |
| wavelength/ˈweɪvleŋθ/ | אורך גל |
| maximum/ˈmæksɪməm/ | מקסימום |
| antinode/ˌæntɪˈnəʊd/ | קודקוד גל |
| fundamental/ˌfʌndəˈmentl/ | תדר בסיסי |
| energy/ˈenədʒi/ | אנרגיה |
| resonance tube/ˈrezənəns tjuːb/ | צינור תהודה |
| minimum/ˈmɪnɪməm/ | מינימום |
8.2
פיזור
סיילבוס
- הסבר משמעות המונח עקיפה
- הבנת ניסויים המדגימים עקיפה, כולל ההשפעה האיכותית של רוחב הפתח ביחס ל-אורך הגל של הגל; לדוגמה: עקיפת גלי מים באגן תנודות
מקור: הסיילבוס הבינלאומי של קמבריד'ג'
פיזור הוא התפשטותו של גל לאחר שעבר דרך חריץ או סביב מכשול. כל הגלים מתפזרים — מים, קול, אור, גלי מיקרו.
עבור שאלת ה-2 נקודות "ציינו מהו הפיזור": התפשטותו של גל כאשר הוא עובר דרך חריץ (פתח) או סביב קצהו של מכשול, לתוך האזור שמאחוריו. פיזור משנה את הכיוון בו הגל נע, אך לא את מהירותו, תדרו או אורכו.
מידת ההתפשטות תלויה ביחס בין אורך הגל לבין רוחב החריץ:
- חריץ רחב יותר משמעותית מ-$\lambda$: מעט מאוד התפשטות; הגל עובר כמעט ישר.
- חריץ בגודל דומה ל-$\lambda$: הרבה התפשטות; הגל מתפזר כמו מאוורר.
- חריץ קטן מ-$\lambda$: התפשטות חזקה מאוד; החריץ פועל כמעט כמקור נקודתי.
הראו זאת עם גלי מים במיכל גלים: גלים ישרים פוגעים בחוסם עם חריץ, והגלים מתעקמים יותר ככל שהחריץ הופך צר יותר. אותו עיקרון מסביר מדוע ניתן לשמוע מישהו סביב פינה (לדיבור יש $\lambda$ קרוב ל-1 מ', קרוב לגודל החריץ) אך לא לראות אותו (לאור הנראה יש $\lambda \sim 500\ \text{nm}$, קטן משמעותית מהחריץ).
עבור ההתפשטות החזקה ביותר, החריץ צריך להיות רחב כ-אורך גל אחד. לכן כדי להגדיל את הפיזור של גל נתון, הופכים את החריץ לצר יותר; עבור חריץ נתון, משתמשים באורך גל ארוך יותר, מה שמעיד על תדר נמוך יותר. גלי רדיו באורך גל $1.5\ \text{km}$ מתפזרים סביב הר ומגיעים לקלטן מאחוריו; גלי מיקרו באורך $1.5\ \text{cm}$ לא עושים זאת. קול באורך $0.44\ \text{kHz}$ באוויר יש לו $\lambda = 330 / 440 = 0.75\ \text{m}$, ולכן תכונות בגודל כ-$0.75\ \text{m}$ מפזרות אותו הכי טוב, ובין הצלילים העוברים דרך דלת ב-$0.80\ \text{m}$ רוחב, התדרים הנמוכים מתפזרים הכי הרבה. הופעת החריץ לרבות אורכי גל, או העלאת התדר, מפחיתה את ההתפשטות.

גלים שמצטברים ומבידדים
שני גלים המשתלבים מצטברים שם שהם בפאזה ומבידדים שם שהם מחוצה לפאזה – שינוי הפאזה כדי לראות את התוצאה. זה מה שיוצר דפוסי עקיפה.
| English | עברית |
|---|---|
| diffraction/dɪˈfrækʃn/ | התאבכות |
| obstacle/ˈɒbstəkl/ | מחסום |
| ripple tank/ˈrɪpl tæŋk/ | אגן גלים |
8.3
התאכזבות
סיילבוס
- הבנת המונחים התאבכות ו-קוהרנטיות
- הבנת ניסויים המדגימים התאבכות מקור כפול באמצעות גלי מים באגן תנודות, קול, אור ומיקרוגלים
- הבנת התנאים הנדרשים כדי לצפות ב-פסי התאבכות מההתאבכות מקור כפול
- זיכרון והשתמש ב-$\lambda = ax / D$ עבור התאבכות סדרי כפולים באמצעות אור
מקור: הסיילבוס הבינלאומי של קמבריד'ג'

התאכזבות היא סופרפוזיציה של שני גלים קוהרנטיים ויוצרת תבנית יציבה של אזורים בעוצמה גבוהה (התאכזבות בונה) ואזורים בעוצמה נמוכה (התאכזבות הורסת).


קוהרנטיות
שני מקורות הם קוהרנטיים כאשר הם פולטים גלים עם פרש זמן קבוע (שהוא גם זקוק לתדר זהה). שני מנורות נפרדות אינן קוהרנטיות — הפרש הזמן שלהן משתנה אקראית, ולכן כל תבנית מהבהבת במהירות שלא ניתן לראות אותה ואתה מקבל רק ממוצע.
ההגדרה של סימן אחד: גלים קוהרנטיים יש להם פרש זמן קבוע, הדורש את אותו תדר. אין צורך שהם יהיו בזמן זהה זה לזה: שני מקורות קוהרנטיים הפולטים $180°$ זה מזה נותנים תבנית שבה הקו המרכזי הוא מינימום. שני לייזרים נפרדים, או מנורה ולייזר, אינם קוהרנטיים גם כשהתדרים שלהם מתאימים מקרה, ולכן לא נוצרת תבנית יציבה.
כדי ליצור אור קוהרנטי ממקור אחד, העבר אותו דרך שני חריצים בהתקנת דו-חריץ. שני החריצים מוארים על ידי אותו קדמי גל, ולכן שני הקרניים שומרות על יחס פרש זמן קבוע.
תנאים לתבנית ברורה
כדי לראות פסמים של שני מקורות אתה צריך:
- שני מקורות קוהרנטיים (פרש זמן קבוע).
- עוצמות דומות בערך (או האזורים הכהים אינם כהים מאוד).
- הגלים חופפים במקום שבו אתה מסתכל.
- עבור אור (גל רוחבי), אותו מישור קוטביות.
בפועל, עבור אור: חריץ בודד (או לייזר) הופך את שני החריצים לקוהרנטיים; החריצים צרים, כך שכל אחד מהם גורם להתפרקות האור לאזור בו הקרניים נפגשות; והחריצים קרובים זה לזה עם המסך רחוק, כך שהפסים רחבים מספיק כדי להיות נראים.
הפרש מסלול
עבור שני מקורות קוהרנטיים, מה שקורה בנקודה תלויה ב-הפרש המסלול $\Delta x$ בין שתי הגלים הגיעו לשם:
- בונה: $\Delta x = n\lambda$ (למספרים שלמים $n = 0, 1, 2, \ldots$).
- הרסנית: $\Delta x = (n + \tfrac{1}{2})\lambda$.
הפרש המסלול קובע את הפרש הפאזה: אורך גל אחד במסלול הוא $360°$. גלים שעברו $100\ \text{cm}$ ו-$80\ \text{cm}$ משני מקורות בסכום פאזה בעל אורך גל $8.0\ \text{cm}$ מגיעים עם הפרש מסלול של $2.5\lambda$, הפרש פאזה של $180°$, ומתבטלים; גלי מיקרו בעל אורך גל $4\ \text{cm}$ שבהם הפרש המסלולים הוא $6\ \text{cm}$ ($1.5\lambda$) נותנים מינימום, של עוצמה אפסית רק אם שתי המשרעות שוות. הורדת התדרים של שני המקורות באופן שווה מאריך את אורך הגל, כך שה אותו הפרש מסלול הוא כמות קטנה יותר של אורכי גל והנקודה אינה עוד מינימום.

ניסוי החריץ הכפול (ניוס)
עבור שני חריצים במרחק $a$ זה מזה, עם מסך במרחק $D$ (נניח $D \gg a$), אור בעל אורך גל $\lambda$ יוצר פסים על המסך.

המרווח בין הפסים $x$ (פס אחד לפס הבא) הוא
פסים בהירים (מקסימום) הם שם שהפרש המסלול הוא מספר שלם של $\lambda$; פסים כהים (מינימום) שם שהוא $(n + \tfrac{1}{2})\lambda$. הפסים מפוזרים במרווחים שווים.
כדי להקטין את המרווח בין הפסים: להגדיל $a$ (חריצים רחוקים יותר זה מזה), להקטין $D$ (מסך קרוב יותר), או להשתמש באורך גל קצר יותר ($\lambda$) (אור כחול).
הסבר כיצד נוצרת תבנית הפסים בהירים וכהים (שלוש נקודות): האור מתפרק בכל חריץ; שתי הקרניים המתפרקות נפגשות ומתחברות; שם שהפרש המסלול משני החריצים הוא מספר שלם של אורכי גל הגלים מגיעים בסכום פאזה ומתאבכים בנייה, ויוצרים פס בהיר, ושם שהוא מספר אי-זוגי של מחציות אורך גל הם מגיעים בשלב הפוך ומתאבכים הרסנית, ויוצרים פס כהה. מקור בהיר יותר הופך את הפסים בהירים יותר אך אינו משנה את המרווח ביניהם; מעבר לאור כחול מקטין את המרווח, ולכן כדי לשמור על אותו מרווח יש להזיז את החריצים קרוב יותר זה לזה; הצרת כל חריץ מגבירה את ההתפרקות, כך שפסים מופיעים על פני אזור רחב יותר, עם המרווח unchanged.
דוגמה פותרת. בניסוי החריץ הכפול החריצים נמצאים במרחק $0.50\ \text{mm}$ זה מזה ומאירים באור בעל אורך גל $600\ \text{nm}$. המסך נמצא במרחק $2.0\ \text{m}$. מצאו את המרווח בין הפסים.
דוגמה פותרת. אור אדום בעל אורך גל $680\ \text{nm}$ נוטה על חריצים במרחק $0.16\ \text{mm}$ זה מזה. המרחק בין מרכזי הפס הכה הראשון והתשיעי הוא $3.2\ \text{cm}$. מצאו את המרחק $D$ אל המסך.
שמונה מרווחי פסים עושים $3.2\ \text{cm}$, ולכן $x = 4.0\ \text{mm}$ ו-$D = ax / \lambda = (0.16 \times 10^{-3})(4.0 \times 10^{-3}) / (680 \times 10^{-9}) = 0.94\ \text{m}$. על מסך בעל רוחב $5.0\ \text{cm}$ שמרוכז בתבנית, עם $x = 2.4\ \text{mm}$, עשרה פסים בהירים נכנסים בצד אחד של הפס המרכזי: $21$ בסך הכל. גרף של $x$ כנגד $a$ הוא עקומה הולכת וירודה כאשר $1/a$; גרף של $x$ כנגד $\lambda$ (או כנגד $D$) הוא קו ישר העובר דרך נקודת האפס עם שיפוע $D/a$ (או $\lambda/a$), ממנו ניתן למצוא את $a$.
הפרעה
y = y₁ + y₂
בפזה → בונה (בהיר/רועש); נגד פזה → הורס (כהה/שקט).
| English | עברית |
|---|---|
| slit/slɪt/ | סדק |
| double-slit/ˈdʌbl slɪt/ | סדק כפול |
| fringe/frɪndʒ/ | פס |
| polarisation/ˌpəʊləraɪˈzeɪʃn/ | קיבוע |
| path difference/pæθ ˈdɪfrəns/ | פרש דרכים |
| fringe spacing/frɪndʒ ˈspeɪsɪŋ/ | מרווח פסים |
8.4
רשת התפרקות
סיילבוס
- זיכרון והשתמש ב-$d \sin \theta = n\lambda$
- תיאור השימוש ברשת עקיפה לקביעת אורך גל של אור (המבנה והשימוש בספקטרומטר אינם כלולים)
מקור: הסיילבוס הבינלאומי של קמבריד'ג'
לסריג קירוח ישנם חריצים רבים במרווחים שווים — לעיתים מאות או אלפים למילימטר. כל חריץ הוא מקור קוהרנטי. מקסימום נצפה בזווית $\theta$ מהאנך לסריג כאשר
כאן $d$ היא מרחק החרירים (ממרכז למרכז), $n = 0, \pm 1, \pm 2, \ldots$ היא דרגת הקירוח, ו$\lambda$ הוא האורך הגלי.
דוגמה מפורטת. לסריג קירוח יש $500$ קווים למ"מ. אור באורך גל $600\ \text{nm}$ פונה אנכית אליו. מצאו את הזווית של המקסימום בדרגה הראשונה ($n = 1$).
מרחק החרירים הוא $d = \dfrac{1}{500}\ \text{mm} = 2.0 \times 10^{-6}\ \text{m}$, ולכן
בהשוואה לחריכיים כפולים, לסריג נותן מקסימומים חדים הרבה יותר, מכיוון שמספר גדול יותר של חריכים מתחבר — כל כיוון אחר מבטל על ידי רבות החריכים.
כדי לתאר את הקירוח בסריג: האור מתפשט (מתקירח) בכל חריץ, וגלים מכל החרירים סופרים זה עם זה; בכיוונים שבהם ההפרש במסלול בין חריכים סמוכים הוא מספר שלם של אורכי גל, הם כולם בפאזה, ולכן נוצרים שם מקסימומים חדשים וכמעט אין דבר ביניהם. גרף של עוצמה כנגד זוויות הוא סדרה של שיאים צרים ב$\theta = 0$ וב$\pm\theta_{1}, \pm\theta_{2}, \ldots$, כאשר $\sin\theta_{n} = n\lambda/d$: מרווחים שווים ב$\sin\theta$, ולכן מרווחים מעט יותר ב$\theta$ בדרגות גבוהות יותר.

דוגמה מפורטת. אור באורך גל $680\ \text{nm}$ פוגע אנכית בסריג בעל $450$ קווים למ"מ. מצאו את הזווית בין שני המקסימוסים בדרגה השנייה.
$d = 1/450\ \text{mm} = 2.22 \times 10^{-6}\ \text{m}$, ולכן $\sin\theta_{2} = 2 \times 680 \times 10^{-9} / (2.22 \times 10^{-6}) = 0.612$ ו$\theta_{2} = 37.7°$; שני קרני הדרגה השנייה מרוחקים ב$2\theta_{2} = 75°$ זה מזה.

חישוב מרחק החרירים מ-"קווים למ"מ"
אם לסריג יש $N$ קווים למילימטר, אזי $d = 1/N$ מילימטרים שווים ל$= 10^{-3}/N$ מטרים. עבור $450$ קווים למ"מ, מתקבל $d = 1/450\ \text{mm} \approx 2.22\ \mu\text{m}$.
הדרגה הגבוהה ביותר
עבור סריג ואורך גל נתונים, $\sin\theta = n\lambda/d$ לא יכול להיות גדול יותר מ$1$, ולכן הדרגה הגבוהה הנראית היא
אם $d/\lambda = 3.27$, קיימות דרגות עד $n = 3$; $n = 4$ יזדקק ל$\sin\theta > 1$ ולא ייראה.
לכן המספר הכולל של מקסימוסים על מסך רחב הוא $2n_{\text{max}} + 1$: עבור אור ב-$700\ \text{nm}$ ו-sריג עם $400$ קווים למ"מ, מתקבל $d/\lambda = 3.57$, ולכן נראים $n_{\text{max}} = 3$ ושבעה קרניים. אורך גל קצר יותר נותן יותר דרגות בזוויות קטנות יותר. עם אור לבן, כל דרגה פרט לדרגה אפס היא ספקטרום, ויולט קרוב יותר למרכז ואדום הרחוק ביותר, מכיוון ש-$\theta$ גדל עם $\lambda$; הדרגה אפס נשארת לבנה. שני אורכי גל נותנים מקסימום באותה זווית כאשר $n_{1}\lambda_{1} = n_{2}\lambda_{2}$: הדרגה השלישית של $400\ \text{nm}$ חופפת עם הדרגה השנייה של $600\ \text{nm}$.
מציאת $\lambda$ עם סריג קירוח
ברק אור מקביל בעל אורך גל לא ידיון ישירות אל הרשת. מדוד את הזווית $\theta_{1}$ של המקסימום מסדר ראשון מהמרכז. לאחר מכן $\lambda = d \sin\theta_{1}$. חזרה על המדידה לסדרים גבוהים יותר ולקחת את הממוצע מפחית שגיאה.
מדוד את הזווית בין המקסימומים מסדר ראשון בשני הצדדים וחלק אותה ב-2, דבר המבטל כל שגיאת כיונון האפס; סדרים גבוהים יותר נותנים זוויות גדולות יותר ולכן אי-ודאות אחוזית קטנה יותר; וציור $\sin\theta$ כנגד $n$ עבור מספר סדרים נותן ישר העובר דרך הראשית עם שיפוע $\lambda/d$, כך שניתן למצוא $\lambda = Gd$ (או, עבור אורך גל ידוע, $d = \lambda/G$). שני הדברים חייבים להיות נכונים: $\theta$ נמדדת מהנורמל לרשת ולא משטחה, ו$d$ היא המרחק בין קווים סמוכים, כך ש$400$ קווים למ"מ פירושו $d = 2.5\ \mu\text{m}$, לעולם לא $400$.
פאזה של המקור ופאזה של מסלול
מקורות קוהרנטיים בעלי הפרשי פאזה קבועים; אין צורך שהם יפלו בפאזה זהה. הפרש הפאזה בנקודת תצפית משלב את פאשת המקור ההתחלתית עם שינוי הפאזה הנגרם מהפרש המסלול. השתמש בקונבנציית סימן אחידה והפחת את התוצאה מודולו $360^\circ$.
עבור מקור שניי עם הליכה לאחור, $\delta_{\text{arrival}}=\delta_{\text{source}}+360^\circ(r_2-r_1)/\lambda$. כפולה של 360° נותנת מקסימום; 180° מודולו 360° נותן מינימום (אפס רק עבור幅ות שוות).
דוגמה מפורטת. המקורות מפילים ב-180° זה מזה. מסלול נוסף של $\lambda/2$ מוסיף 180°, ועושה 360° ברגע ההגעה: מקסימום, לא מינימום. בתרשים חזית גל, פגישה של שני גבולות היא מקסימום; פגישה של גבול עם שקע היא מינימום.
התנגשות סדרים ומדידה על מסך
שני אורכים גל נותנים מקסימום באותה כיוון כאשר $n_1\lambda_1=n_2\lambda_2$. לדוגמה, סדר שני של 600 נ"מ וסדר שלישי של 400 נ"מ מתנגשים כי $n_1\lambda_1=2\times600=1200\ \text{nm}$ ו-$n_2\lambda_2=3\times400=1200\ \text{nm}$.
אם סדר ברשת נמדד על מסך במרחק $L$ לאורך הנורמל, ההיסט his $y$ נותן $\theta=\tan^{-1}(y/L)$. אז יש להפעיל את $d\sin\theta=n\lambda$. גיאומטריה זו שונה ממערכת המרווחים בין פריזמות של שני חריצים בזווית קטנה.
הדגמת התאבכות קול
הפעילו רמקולים שניים מאותו יצר אות כדי שהגלים שלהם יהיו בעל תדר זהה והפרש פאזה קבוע בין המקורות. הזזו מיקרופון, המחובר לאוסילוסקופ או לתצוגת עוצמת קול, במעבר שטח החיתוך של השדות הקוליים שלהם. אמפליטודות מתחלפות של אות גדול וקטן מראות על התערבות בונה ומדכאת. באזור בעל אמפליטודה גדולה הפאזות נפגשות; באזור בעל אמפליטודה קטנה הן מנוגדות. שינוי מיקום המיקרופון משנה את הפרש הדרך. רמקולים שאינם קשורים זה לזה, גם אם יש להם תדר נומינלי זהה, אינם חייבים לשמור על קוהרנטיות.
למה רשת נותנת מקסימומים חדים
שתי גלים מתווספים כאשר הן באותו פאזה ומבטלות זו את זו כאשר הן מולפאזיות — שינוי הפאזה ותצפה בתוצאה. מספר גדול של חריצים ברשת הופך את פסי האור לחדים כמו להב סכין.
| English | עברית |
|---|---|
| intensity/ɪnˈtensɪti/ | עוצמה |
| antiphase/ˌæntɪˈfeɪz/ | נגד פאזה |
| node/nəʊd/ | נקודה |
| progressive wave/prəˈɡresɪv weɪv/ | גל הולך |
| diffraction grating/dɪˈfrækʃn ˈɡreɪtɪŋ/ | רשת עיכוב |
| normal/ˈnɔːml/ | אנך |
| slit spacing/slɪt ˈspeɪsɪŋ/ | רוחב בין חריצים |
| order/ˈɔːdə/ | דרגה |
8.4
הגדרות מקובלות בקורס
שאלת הגדרה מוקדמת לפי טקסט קבוע. לימודן במדויק, ותן תשובה אחת בלבד.
| מונח | הגדרה |
|---|---|
| עקרון הסופרפוזיציה | כאשר שתי גלים או יותר פוגשים בנקודה, ההזזה הנתונת היא סכום ההזזות של הגלים הבודדים |
| גל עומד | הדגם הנוצר כאשר שני גלים הולכים באותו תדר ומהירות נעים בכיוונים הפוכים ומתאחדים, עם נקודות קיבוע ואנט-קיבוע שאינן זזות |
| נקודת קיבוע | נקודה בגל עומד בה ההזזה היא תמיד אפס |
| נקודת אנטי-קיבוע | נקודה בגל עומד בה האמפליטודה היא מקסימלית |
| התפרקות | התפשטות הגל כאשר הוא עובר דרך חריץ או סביב קצה מכשול |
| התאבכות | הסופרפוזיציה של גלים ממקורות קוהרנטיים, הנותנת דגם יציב של מקסימומים ומינימומים |
| קוהרנטיות | גלים שיש להם הפרשי פאזה קבועים (ולכן אותו תדר) |
| הפרש מסלול | ההפרש בין המרחקים שנסעו שני גלים ממקורותיהם לנקודה |
| מרווח פסים | המרחק בין מרכזים של שני פסים בהירים (או כהים) סמוכים |
| סדר של מקסימום | המספר השלם $n$ ב$d\sin\theta = n\lambda$, מספר אורכי הגלים של הפרש המסלול בין חריצים סמוכים |
8.4
טיפים לבחינות
- התאבכות מעטרת מקורות: בונה כאשר הפרש המסלול $= n\lambda$, הורסתית כאשר $= (n + \tfrac{1}{2})\lambda$; המקורות חייבים להיות קוהרנטיים.
- חריץ כפול: $\lambda = ax/D$; רשת התפרקות: $d\sin\theta = n\lambda$ – לדעת כל סימן.
- על גל עומד סמן נקודות קיבוע ואנטי-קיבוע; נקודות קיבוע סמוכות נמצאות במרחק $\lambda/2$ זו מזו; הגל מאחסן אנרגיה אך אינו מעביר אותה.
- גל עומד דורש שני גלים באותו תדר הנעים בכיוונים הפוכים.
טעויות נפוצות
- חיבור אמפליטודות או עוצמות בעקרון הסופרפוזיציה. ההזזות מתחברות; העוצמה נובעת מאחר כך מהריבוע של האמפליטודה הנתונה.
- "נקודות קיבוע סמוכות נפרדות במרחק של אורך גל." חצי אורך גל; מנקודת קיבוע לאנטי-קיבוע הבא הוא רבע.
- שימוש ב$d =$ קווים למ"מ ב$d\sin\theta = n\lambda$. הפוך: $d = 10^{-3}/N$ מטרים.
- מדידת $\theta$ משטח הרשת, או שכחון שהזווית בין שני הקרניים מסדר ראשון היא $2\theta_{1}$.
- כתיבת "בפזה" עבור מקור קוהרנטי. קוהרנטיות פירושה הפרש פזה קבוע; ייתכן שמקורות המקור יהיו לעולם מחוצים זה מזה.
- טענה שהמרווח בין פריזות משתנה כאשר המקור נהיה בהיר יותר, או שצמצומ רחב הפריזות משנה את המרווח. הבהירות ורוחב הפריזות משנים את ניגוד התמונה ומספר הפריזות הנראות, אך לא $x = \lambda D/a$.
שיעורים אינטראקטיביים בנושא זה
לעבור על הדברים צעד אחר צעד, עם תרגילים לבדיקה מיידית.