עקרונות הכלכלה המיקרו-כלכלית

מה הקורס הזה הוא, וכיצד להשתמש בו

— העיון באופן בו אנשים וחברות בוחרים תחת מחסור, וכיצד בחירות אלו נפגשות בשווקים. הנושא הוא זוג של הרגלים, ולא ערימת עקומות: יש לנסח את ההנחה לפני שימוש בדגם, ולבדוק את התמורה לפני חזוי תגובה. כל גרף בחומר הזה הוא מצומד עם האלגברה שעומדת מאחוריו, וכל דוגמה פותרת היא מאומתת על ידי מכונה — שיווי המשקל, האלסטיות, טבלת העלויות ו משולש הרווח החברתי כולם מחושבים מחדש בדיוק כמו שהודפס. המקרה המתמשך עוקב אחרי Nimbus Bakery Ltd ועיר שלה. השוק

המקרה הרץ נשאר עם Nimbus Bakery Ltd ועיר שלה. השוק השלף של Nimbus ואופים כסיפור הייצור, ולאחר מכן מבנה השוק של העיר, לבסוף מפעל הטחינה למעלה בזרוע שמעשנון גורם לכישלון השוק בספר הנמוך להיות מוחשי. סט אחד של מספרים עובר דרך כל שש הכשלים בשוק בספר לימודים מוצג בצורה קונקרטית. סדרת מספרים אחת עוברת דרך כל שש היחידות — הלחם בעלות 4 ליש"ח שמקבלים ביחידה 3.2 הוא המחיר שה-Nimbus נתפסת כנתון קבוע ביחידה 3.5.

• היחידות 3.1–3.3 בונות את השוק: בחירה, ביקוש והיצע, אלסטיות.
• היחידות 3.4–3.5 נכנסות לתוך החברה: עלויות, ולאחר מכן קביעת מחירים לפי מבנה שוק.
• היחידה 3.6 שואפת מתי התשובה של השוק שגויה — ומהי התערבות שיכולה ואינה יכולה לתקן אותה.

כיצד לקרוא כל יחידה: תחילה סיפור, אחר כך תמונה, ואז דיוק בהגדרות, ולאחר מכן שני דוגמאות פתורות עוקבות שמספריהן נבדקו על ידי מחשב, השגיאות שאנשים באמת עושות, וסיכום של סיכום.

מחסור ועלות הזדמנות

מדוע זה חשוב. לנימבס יש 12 שעות אפייה ביום ושני מוצרים מתחרים עליו. כל מה שמיקרוכלכלות תאמר בהמשך מסתמך על מצב אחד זה: לבחור בדבר כלשהו הוא להפריד ממושהו, ועלות הבחירה היא האלטרנטיבה הטובה ביותר שהיא דוחפת — לא הכסף, אלא ה אלטרנטיבה.

הרעיון, עם תמונה. קשת האפשרויות המייצגת כל שילוב של עוגות חגיגות ולחמים ששעות 12 יכולות לייצר, בהתבסס על המתכונים והמיומנויות של המאפייה. נקודות על העקומה משתמשות בכל; נקודות בתוך מבזבזות זמן; נקודות מעבר לעקומה דורשות יותר שעות או מיומנויות טובות יותר. העקומה קעורה החוצה כי האופים אינם זהים: העוגה הראשונה נאפית על ידי האופה הטוב ביותר בעוגות, העוגה האחרונה תצטרך להיות נאפית על ידי מישהו מוכשר מאוד בלחמים.

ההגדרות. נדירות פירונו שהרצונות עולים על המשאבים בכל רגע. העלות החלופית היא ערך המיטב הבא שנמסר — שעות לחם, לא חשבון הקמח. הדגם כולל תנאי ceteris paribus ("כל יתר הדברים שווים") שהיא הבטחה למה נשמר קבוע, וכל תחזית בקורס זה מועברת אותה.

הפקת הנוסחה. עם 6 לחמים בשעה, מספר הלחמים = 6 × שעות שנותרו לאחר העוגות. שעות העוגות עולות עם חוסר התאמת מיומנויות, ולכן הגבול שעובר דרך חמישת הנקודות המאושרות (עוגות, לחמים) = (0, 72), (1, 66), (2, 58), (3, 47), (4, 30), (5, 0): כל עוגה נוספת גורלת ב➜הפסדת 6, ואז 8, ואז 11, ואז 17, ואז 30 לחמים — עלות חלופית עולה, שזהו אותו ביטוי כמו הכימור החוצני.

דוגמה מפורשת 1 — העוגה השנייה. נימבס אופה כיום עוגה אחת ביום. הפסטיבל מבקש עוגה נוספת. העלות אינה קמח וחמאה; זו היא 8 לחמים — שעות שאופה העוגות המיטב הבא היה משקיע ב6 לחמים בשעה. במחיר של £4 ללחם, העלות החלופית של העוגה השנייה היא £32, והיא שווה לאפייה רק אם העוגה נמכרת במחיר גבוה מ-£32 פלוס חשבון הרכיבים שלה. כלל ההחלטה מתרחב: הרחב עד שהתועלת השולית שווה לעלות החלופית. התועלת שווה לעלות ההזדמנות.

דוגמה פתורה 2 — מעבר לצמיחה. המועצה מציעהgrant הכשרה המעלה את כל האופים ל7 לחמים בשעה. הגבול החיצוני נעמד החוצה ל-(0, 84), (1, 77), (2, 68), (3, 55), (4, 35), (5, 0) – בדקו את הראשון קטע: ויתור על 7 לחויות, לא על 6. צמיחה אינה מסירה מחסור: ה עדיין קיימת, הבחירות עדיין מתאפשרות באמצעות חלופה, ועלות ההזדמנות של מספר העוגות 3 עלה מ-11 עוגות ל-13. מה ששתנה הוא התפריט, לא החובה לבחור.

טעויות נפוצות. ספירת הכסף שהושקע במקום החלופה הנכרית (הקמח נרכש בכל מקרה — עלות שקועה). שרטוט קו ישר ומייד דיון בעלות עולה — קו ישר משקף עלות קבועה. והתבוננות ב"יעילות" כנקודה אחת: כל נקודה על העקומה היא יעילה; האם היא הטובה ביותר תלויה בקונה, לא בעקומה. סיכום. עלות = החלופה הטובה ביותר הבאה, לא תשלום מזומן. השיפוע של הגבול הוא עלות הזדמנות; העיקול מעיד על עלות עולה. צמיחה מזיזה את התפריט; הבחירה נשארת. העקומה.

עקומות והאינטראקציה ביניהן — וכמעט כל שאלה במיקרוכלכליות היא תרגיל סטטיקה הישוואית עליה: הזז עקומה אחת, חשב מחדש, השווה. הרעיון, עם תמונה. הביקוש היומי ללחויות אומנותיות הוא

ביקוש והצעה

למה זה חשוב. שוק הלחם המלאכת יד בעיר הוא המקור ללחם ב-4 ליש"ח של ה-Nimbus הביקוש וההיצע הם מכונה עם שלושה חלקים — שתי עקומות והאינטראקציה ביניהן — וכמעט כל שאלה במיקרוכלכליות היא תרגיל של סטטיקה השוואתית: הזז עקומה אחת, חשב מחדש, השווה.

הרעיון, עם תמונה. הביקוש היומי ללחמים מלאכת יד הוא $Q_d = 1200 - 100P$; ההיצע היומי הוא $Q_s = 400 + 100P$ (מחירים בליש"ח). העקומות נחתכות פעם אחת: ב-£4, הקונים לוקחים 800 לחמים והאופים מציעים בדיוק 800. מתחת ל-£4 התוכניות סותרות זו את זו — הקונים רוצים יותר מאשר האופים יכינו — והמחסור גורם למחיר לעלות; מעל £4 עודף דוחף אותו מטה. החיתוך הוא המחיר היחיד שבו אין לאף אחד אינטרס ל שנות התנהגות.

ההגדרות. ביקוש הוא הקשר השלם בין מחיר לכמות שקונים מתכננים לקנות; כמות ביקוש היא נקודה אחת עליו. שינוי במחיר מִזַּיֵּם עַל העקומה; כל דבר אחר שמזז תוכניות קונים (הכנסה, טעמים, מחירים אחרים, ציפיות) מְזַיֵּם את העקומה — שני הטעויות המונחיות שהיחידה הזו קיימת כדי לבטל. היצע וגם כמות הצעה מתפרקים באותו אופן עבור מוכרים. איזון הוא המחיר שבו תוכניות מסכימות; סטטיקה השוואתית היא הענף של שינוי דבר אחד, שמירת שאר הדברים, והשוואת איזונים. איזון הוא המחיר שבו התוכניות מסכימות; השוואתית סטטיקה** היא התחום העוסק בשינוי משתנה אחד, שמירה על שאר המשתנים, והשוואת בין נקודות איזון. שאר המשתנים קבועים, והשוואה בין נקודות איזון.

הגזירה. הגדר $Q_d = Q_s$: $1200 - 100P = 400 + 100P$, כך $800 = 200P$ and $P^* = £4$, $Q^* = 800$. The same algebra finds any new equilibrium after a shift — and the shortage at £2 ($Q_d - Q_s = 1200-200 - (400+200) = 400$ loaves) and the surplus at £6 (also 400 the other way) נובעים משתי הישרים אותם.

דוגמה מופת 1 — הפסטיבל מעלה את ההכנסות. פסטיבל שנמשך שבוע מגביע הכנסות בעיר; בכל מחיר הקונים מבקשים כעת 200 לחמים נוספים, ולכן הביקוש הופך ל-$Q_d = 1400 - 100P$. איזון חדש: $1400 - 100P = 400 + 100P$ gives $P^* = £5$, $Q^* = 900$ — גם המחיר וגם הכמות עולים, מה שזהו חתימת האצבע של שינוי ביקוש כלפי חוץ לאורך צדדה עלולה. נימבוס, הצופה בקופסת המזומנים שלו, רואה את £1 ללא צורך לדעת מדוע — השוק אגרגם עבורו את הפסטיבל.

דוגמה מפורטת 2 — מעבר לגרענת הציעה. מחיר הקמח ירד; בנקודת מחיר אופים מציעים 200 לחמים נוספים: $Q_s = 600 + 100P$. איזון האיזון: $1200 - 100P = 600 + 100P$ נותן $P^* = £3$, $Q^* = 900$ — הכמות עולה שוב אך המחיר כעת יורד, חתימת האצבע של שינוי צדדה. שני הזעזועים יחד (שתי העקומות זזות ימינה) נותנים $P^* = £4$ שוב עם $Q^* = 1000$: הכמויות מתווספות, אפקטים של מחירים ביטלים — בדיקה שהסטודנטים יכולים לבצע בשורה אחת לפני שיוצרים כל דבר.

טעויות נפוצות. אמירה "הביקוש עלה ולכן עקום הביקוש זז למעלה" ואז גם כן להזיז לאורכו — לבחור מכניזם אחד לכל אירוע. בלבול בין שינוי בצדדה לבין תנועה לאורכה הנגרמת מהמחיר החדש. וה חיזוי כמות ללא העקומה השנייה: אף עקומה בנפרד לא קובעת איזון.

סיכום. שינויים במחירים גורמים לתנועה לאורך העקומה; שינויים אחרים גורמים להזזה. שיווי משקל פתרון של שתי משוואות. כל זעזוע בעל עקומה אחידה מייצר תנועת מחיר וכמות ב כיוון האופי הייחודי שלו.

אלסטיות

למה זה חשוב. כיוון אינו מספיק. כאשר הפסטיבל דחף את המחיר ל-£5, ההכנסה של ניימביס עָלָה — אך חברה המוסיפה תמורה באותו היחס 25% עלולה להפסיד הכנסה. אלסטיות היא המספר שמגלה לאיזה עולם אתם שייכים, והוא השאלה הראשונה בכל הנוגע למחירה של החברה.

הרעיון, עם איור. אלסטיות הביקוש למחיר היא האחוז התגובה בכמות לתגובה באחוז לשינוי במחיר, $\varepsilon = \frac{\Delta Q / Q}{\Delta P / P}$. עבור ביקוש לחלב ב £4: $\varepsilon = (-100 \times 4) / 800 = -0.5$ — הכמות מגיבה בחצי הקצב של המחיר באחוזים, ולכן מחיר גבוה יותר יַעֲלֶה את ההכנסה: הרווח במחיר עוקף את ההפסד בכמות. מלבני ההכנסה הופכים זאת לקולט: ב-£4 המלבן הוא £4 × 800 = £3,200; ב-£5 הוא £5 × 700 = £3,500 — גבוה יותר וצר פחות מעט.

ההגדרות. ביקוש הוא אלסטי כאשר $|\varepsilon| < 1$ (הכמויות מגיבות פחות מאשר ביחס proportionally), אלסטי כאשר $|\varepsilon| > 1$, אלסטיות יחידית בדיוק ב-1. על קו ישר ביקוש, האלסטיות יורדת מאינסוף בראש לאפס בתחתית — "אלסטי" ו"לא-אלסטי" מסמנים נקודות, לא עקומה שלמה. האלסטיות הכנייה והאלסטיות הצולבת משתמשות באותה מתודולוגיה לשינויים בהכנסה ובמחירים של סחורות אחרות — הן מדגירות סחורות: רגילות או תרופות, תחליפים או משלים.

המסקנה. עבור עקום ביקוש לינארי $Q = a - bP$, האלסטיות הנקודתית היא $\varepsilon = -b \cdot P/Q$. מכיוון ש-$Q$ מתכווץ כאשר $P$ עולה, $|\varepsilon|$ גדול לאורך העקום; ההכנסה הכוללת $P \cdot Q$ מקבלת את המקסימום בדיוק כשה $\varepsilon = -1$ (המלבן אינו יכול גדול יותר) — זהו הנקודה האמצעית של עקום ביקוש לינארי. אלסטיות היא יחס בין שינויים אחוזיים, ולכן אין לה יחידות מדידה ומאפשרת השוואה בין לחם לנסיעות במונית.

דוגמה מוצגת 1 — בדיקת רצפת מחיר של המאפייה. במחיר £4, $\varepsilon = -0.5$; במחיר £5, $\varepsilon = -100 \times 5 / 700 = -0.71$ — עדיין לא-אלסטי, וההכנסה אכן עלתה מ-£3,200 ל-£3,500. העבר למחיר £8: $Q = 400$, $\varepsilon = -2.0$ — אלסטי, וההכנסה יורדת ל-£3,200 שוב. המחיר שממקסים את ההכנסה נמצא כשה-$\varepsilon = -1$: $-100P/(1200-100P) = -1$ נותן $P = £6$, $Q = 600$, הכנסה £3,600 — זהו המלבן הגדול ביותר שהביקוש מאפשר. אלסטיות אינה עניין חשאי; זוהי הידית של קביעת המחיר.

דוגמה מפורטת 2 — מעבר לסיווג. נתוני הפסטיבל מאפשרים ל-Nimbus לסווג את שכניו. הכנסות עלו ב-10% (מ-£4,000 ל-£4,400 ל-📅 month) and bread quantity rises 15% (800 → 920): income elasticity $= 0.15/0.10 = ext{1.5}$ — טוב רגיל, חלק מההוצאה LUXURY. אז מחיר הלחם זז מ-£4 ל-£5 וכמות המבצע של הקרוואסונים ירדה מ-200 ל- 160: אלסטיות צולבת באמצע $= (-40/180) / (1/4.5) = -1.0$ — משלים, וחזק מאוד. שלוש אלסטיות, שלוש החלטות עסקיות למה זה חשוב. כדי להסביר את התנהגות האספקה של נימבוס בשיעור הבא, יש צורך במבנה העלויות שלה — ועלויות נובעות מהייצור, לא מתוך טבלאות מחשב של חשבונאי. טבלת ייצור אחת מייצרת כל עקומת עלות בספר, והקשרים ביניהן הם הליבה האמיתית של השיעור.

טעויות נפוצות. שימוש במשיק במקום אלסטיות (השיפוע תלוי ב- יחידות; האלסטיות לא כן). ציטוט "אלסטיות הביקוש" כמספר יחיד לכל עקומה ליניארית שלמה. ושכחת הסימן שימוש במשיק במקום באלסטיות (המשיק תלוי ביחידות; האלסטיות לא). ציטוט "אלסטיות הביקוש" כמספר יחיד לכל כי curve ליניארי. ושכרת סימן הסכמי: אלסטיות ביקוש היא שלילית; אמירת "אלסטיות היא 0.5" ללא המינוס היא הדרך בה החיזויים על המחירים מתהפכים.

סיכום. $\varepsilon = -bP/Q$ על קו ביקוש ליניארי; ההכנסה עולה עם המחיר כשהביקוש אינאלסטי, מגיע לשיא ב-$-1$ ויורד כשהוא אלסטי. אלסטיות הכנסה ואלסטיות רוחב מיינות מוצרים כרגילים/יוקרתיים וכחלופיים/משלימים.

ייצור ועלויות

למה זה חשוב. כדי להסביר את התנהגות האספקה של נוביס בפרק הבא אתה צריך את מבנה העלויות שלה — ועלויות נובעות מהייצור, לא מתוך טבלת מחשבים של חשבן. טבלת ייצור אחת מייצרת כל עקומת עלות בספר הלימודים, והקשרים ביניהן הם המהות האמיתית של הפרק תוכן.

הרעיון, עם תמונה. יום עבודה של נוביס: תנורים עולים £200 בכל מצב (ה-עלות הקבועה), כל אופה מקבל משכורת של £90, והתפוקה לראש אופה יורדת ככל שהחנות הקטנה מתמלאה: עם 1–10 אופים, לחמי היום הם 100, 190, 270, 340, 400, 450, 490, 520, 540, 550. ה-תפוקה השולית של אופים רציפים היא 100, 90, 80, … — פחתת תפוקה שולית ההגדרות. עלות משתנה משתנה בהתאם לתפוקה (כאן העקומה.

שהאופה האחרון מוסיף. עלות ממוצעת כוללת היא עלות לכל לחם, שכירות: $90L$); העלות הכוללת מוסיפה את ה-£200 הקבוע. העלות השולית ההסקה. הטבלה מדויקת מבחינת בנייתה: ב-$MC = w / MPL$, מה שאופה האחרון מוסיף. העלות הממוצעת הכוללת היא העלות לפחית לחם, $ATC = (90L + 200)/Q$. חיסכון בקנה מידה מתאר את ה-LONG עובדות מבניות נובעות מהאריפמטיקה בלבד: MC עולה כי MPL פיזור עלות קבועה עם חיסכון בקנה מידה.

הגזירה. הטבלה מדויקת לפי בנייתה: ב-$L = 5$, $Q = 400$, $MC = 90/60 = £1.50$, $AVC = 450/400 = £1.125$, $ATC = 650/400 = £1.625$; at $L = 8$, $Q = 520$, $MC = 90/30 = £3.00$, $ATC = £1.77$. שתי עובדות מבניות נובעות מחישוב זה בלבד: MC עולה מכיוון ש-MPL יורד, ו-MC חותך את ATC בנקודת המינימום שלה (כ-£1.63 ב-$Q = 400$) — כאשר העלות השולית קטנה מהממוצעת, הממוצע יורד, ו- ההפך: לוגיקת ממוצע הציונים.

דוגמה מוצגת 1 — האופה התשיעי. האופה השמיני מוסיף 30 לחמים (ב-£3.00 כל אחד לעומת מחיר השוק של £4 — כדאי). התשיעי מוסיף 20 לחמים ב-£4 = £80 הכנסה עבור £90 משכורת: עלות שולית $90/20 = £4.50 > £4$. ניםביס עוצר בעשרה אופים, 520 לחמים, רווח $4 \times 520 - (90 \times 8 + 200) = 2080 - 920 = £1{,}160$. הכלל "להפיץ בזמן ⚡$MC \le P$" ובכלל "להעסיק בזמן שערך הבעל של עולה על המשכורת" הם משפט אחד.

דוגמה מוצגת 2 — מעבר לשאלת עצירת הפעילות. מלחמת מחירים בסופרמרקט מורידה את המחיר ל-£0.85. זה מתחת לממוצע העלות המשתנה בטבלה — £0.90, ה-100 לחמניות הראשונה של האופה ב-£90 של משכורות – כך שאף סדר גודל אפייה אינו מכסה את משכורות האופים: המועמד הטוב ביותר, אופה אחד, מביא £85 הכנסה מול £90 משכורות. לסגור את התנורים לאורך מלחמת המחירים ולהפסיד רק את עלות הקבועה של £200. הגבול ראוי לבדיקה נוספת: אם המחיר היה נשאר ב-£1.00, התשובה הייתה הפוכה – הלחמים הראשונים ב-190 מכסים את £180 המשכורות ו-£10 של השכירות, אז לאפות עם שני אופים ולהפסיד £190 במקום £200. לייצר האופה; כאשר ⚡$P \ge \min AVC$; כאשר ⚡$P < \min AVC$, כל עוגה מעמיקה את ההפסד.

טעויות נפוצות. התנהגות כעלויות קבועות לא רלוונטיות להחלטות (הן לא רלוונטיות להחלטה המרגינלית — אך מכרעת עבור החלטת סגירה). חישוב ממוצע קודם והפרשה לאחר מכן (עלות המרגינלית נובעת מהמוצר המרגינלי, לעולם לא מתוך שינוי ב-ATC). וקריאת חסכוניות בקנה מידה מתוך ירידה ב-ATC לטווח הקצר — החנות מעולם לא שינתה גודל.

סיכום. $MC = w/MPL$; תשואות יורדות גורמות לה לעלות. MC חותכת את ATC ברקעו המינימלי. לייצר כל עוד $P \ge MC$, לסגור מתחת למינימום AVC.

מבני שוק

למה זה חשוב. אותה מאפייה, במצוקה בשוק שונה, קובעת מחירים שונים — והרווח הציבורי של העיר משתנה בהתאם. המבנה הוא מגמה המוגדרת על ידי שתי שאלות: האם לחברה ישנן מחירים נתונים, והאם היא יכולה לשמור על רווחיה מפני ביטול תחרותי?

הרעיון, עם תמונה. בתחרות מושלמת כל אחת מבין מאפיות העיר הרבות היא מקבלת מחיר ב-£4: עקומת הביקוש שלה היא אופקית, היא מספקת 520 פיתות (תשובת היחידה 3.4), וכניסה חופשית דוחפת את הרווחים לאפס בטווח הארוך. מונופול — מאפייה אחת עם כל השוק ומחסום כניסה — נתונה לעקומת הביקוש של השוק ובוחרת בנקודה שעליה המקסימום את הרווחים: $Q = 500$, £7 לפיתה. ביניהן יושבת תחרות מונופוליסטית (מוכרים רבים, פיתות מובדלות, כניסה חופשית — העולם האמיתי של נימבוס) ו- אווליגופוליה (מוכרים מעטים שהמחירים שלהם תלויים זה בזה) בחירות).

ההגדרות. כוח השוק של חברה נמדד על ידי מדד לרנר $(P - MC)/P$ — אפס עבור מקבל מחיר. המונופוליסט קובע הכנסה שולית שווה לעלות שולית ומחייב את מחיר הביקוש של כמות זו; מכיוון שהוא מתמודד עם כל עקומת הביקוש היורדת, $MR$ נמצא מתחת למחיר. המשקל המתועל הוא העסקאות בין $Q_m$ לבין הכמות היעילה שהחלפת תמורה הדדית יוצרת הייתה מבצעת אך מרווח המחיר גרם להן להיות מחוץ למחיר.

הגזירה. ביקוש בשוק הפוך הוא $P = 12 - Q/100$, ולכן ההכנסה היא $TR = 12Q - Q^2/100$ ו-$MR = 12 - Q/50$. עם העלות השולית של התעשייה שטוחה ב-£2 (הפשטה — המטרה כאן היא כלל מרווח המחיר, לא צורת העלות), $MR = MC$ נותן $12 - Q/50 = 2$, ולכן $Q_m = 500$ וגם $P_m = 12 - 5 = £7$. מדד לרנר $(7-2)/7 = 0.71$. בנקודת ההתייחסות התחרותית של דיאגרמה זו, $P = MC = £2$ היה מוכר $Q = 1000$, ולכן מרווח המחיר פוגע בעסקאות מהלחם 500 ללחם 1000 — משקל מתועל של $\tfrac{1}{2}(7 - 2)(1000 - 500) = £1{,}250$ ליום נגד עקומת העלות הזו.

דוגמה מפורטת 1 — הנדסת התעלה. נניח ש-Nimbus קונה כל יריב, והמועצה מעניקה את זיכיון שביל המסילה באופן בלעדי. הגדרה $MR = MC$: 500 לחמים במחיר £7, הכנסות £3,500, עלות של £2 ללחם £1,000, רווח £2,500 — הגדול ביותר שביקוש ועקומת העלות האלו מאפשרים. כל קונה בין ה-500 ללחם ה-1,000 מעריך את הלחם מעל העלות השולית של £2 אך מתחת ל-£7 — עסקאות אלו אינן נסגרות, והעודף שלהן (המשולש £1,250) הוא לא של אף אחד. הרווח המונופולי הוא העברה; המשולש מהווה הפסד.

דוגמה מוצגת 2 — מעבר למצב המציאותי. הרווחים האמיתיים של Nimbus השוק הוא תחרות מונופוליסטית: לחמשת הסורדואג' שלה יש אופי ייחודי, ולכן יש לה תוספת מחיר קטנה — אך הרווחים מהחגיגה מושכים תחרן חדש, whose כניסתו מזיזה את עקומת הביקוש של נימבוס שמאלה עד שהרווח הכלכלי הוא zero. The equilibrium condition is not $P = MC$ (differentiation costs זה) אך $P = ATC$ עם $P > MC$ — המקרא נאכל במלואו על ידי עלות מגוון. בדוק את ההיגיון במספרים: הכניסה מסתיימת כאשר רווח נימבוס £1,160 פורקם אל אפס, ומערכת הבחירה של הצרכן גדלה בעוד מאפייה אחת — הש verdict על מגוון לעומת תוספת המחיר הוא אמיתי argument, not a formula.

שיבושים נפוצים. טענה כי המונופוליסט "מחייב את המחיר הגבוה ביותר שאפשר" — הוא מחייב את מחיר כמות MR=MC, שהוא הרבה מתחת לקצה עליון של עקומת הביקוש. קריאת הפסד משקל מתוך זוג שגוי את קודקוד עקומת הביקוש. קריאת הרווח הקיבוע מהזוג הלא נכון כמות. וביטול ארבע המבנים כסולם מוסרי — הם הן תחזיות לגבי מחיר ותפוקה, שנבדקות מקרה למקרה.

סיכום. קבלן מחיר: $P = MC$, רווח ארוך-טווח אפס. מונופוליסט: $MR = MC$, הוספת עלות לפי כלל לרנר, איבוד משקל מתוך $Q_m$ ועד $Q_c$. תחרות מונופוליסטית: הוספת עלות כן, רווח כלכלי לא.

כשל שוק והתערבות

למה זה חשוב. טחנת הקמח העליונה בשרשרת מייבה פחם זול; העשן מתפשט מעל העיר. לקמח בכל לחמנייה יש עלות שאף חשבון לא מציג — והאיזון ב-£4 מהיחידה 3.2 מייצר במQuiet bread יחסית למה שהעיר באמת רוצה. יחידה זו עוסקת במצב אחד שכל כשל שוק משותף, ומה שמסכה יכולה ואינו יכול לעשות לגבי זה.

הרעיון, עם תמונה. חיצוניות היא עלות או תועלת החלה על אנשים מחוץ לעסקה. עשן הטחנה גורם לכך שהעלות החברתית שהוא גורם לעלות החברית המצומצמת האמיתית** של כל פריסה להיות גבוהה יותר מה- עקומת האספקה הפרטית של האופים ב-£1.20 ללחמניה. השוק הפרטי מאוזן על £4/800; האופטימום החברתי הוא שם שבו ביקוש פוגש MSC — 740 לחמניות. ה מעל הפער הזה הוא ההפסד החברתי. בין ביקוש, אספקה ו-MSC על פני הרווח הזה הוא ההפסד החברתי.

ההגדרות. העלות החברית השולית מוסיפה את העלות הפרטית השולית ואת העלות החיצונית השולית; יעילות דורשת MSB = MSC. מכסה פיגוביאנית המוגדרה שווה לעלות החיצונית משחזרת את הכמות היעילה — משולש המכסה מפריד בין המחיר שמקבלים הקונים למחיר שנותר למכרים. היכולת קובעת מי נושא בפועל את המכסה: הדבר תלוי באלסטיות ולא במי מעביר את הכסף. סחורות ציבוריות (בלתי תחרותיות, בלתי נשללות — תאורת רחוב) ו- כשל מידע מושלמים את משפחת הכשלים שהמערכת המחירים אינה יכולה לקבוע עבורה מחיר.

הנגזירה. עם עלות חיצונית של £1.20, הכמות היעילה נפתרת על ידי ביקוש מול עלות פלוס משולש: הקונים ניצבים מול $P_c$, המכרים נותרים עם $P_p = P_c - 1.20$, ו-$1200 - 100P_c = 400 + 100P_p$ מספק $P_c = £4.60$, $P_p = £3.40$, $Q = 740$ — בדיוק כמות ה-MSB = MSC. מכסה של £1.20 משיג זאת: הכנסה £1.20 × 740 = £888, והעומס מתחלק £0.60 ל קונים (4 → 4.60) ו-£0.60 למכרים (4 → 3.40) — ההתחלקות השווה אינה קריאת גורל: אלסטיות העקומות באיזון תואמות זו את זו.

דוגמה מפורשת 1 — העשן, בקביעת מחיר. העירייה קבעה מחיר לנזק של המפעל על סך £1.20 בערך כל אריח. לפני: 800 אריחים, ואריחים 741–800 כל אחד עולה לעיר יותר בנזקי עשן מאשר הערך שלהם קונים — בדוק פריסה 780: לקונה יש ערך של £4.20 ועלות המאפייה לקרן האוויר הנקי, והנזק על 3.80 יחידות הלחם שלא נאפו היא £5.00 — העיר משלמת £1.20 שאינו מופיע בחשבונות. לאחר המס £1.20 : 740 פריסות, הקונים משלמים £4.60, המאפיים שומרים £3.40, הטחנה משלמת £888 לקרן האוויר הנקי, והנזק על 60 הפריסות שלא אופו מעולם לא מתרחש לעולם. משולש ההפקרה היתרה — בקירוב $\tfrac{1}{2} \times 1.2 \times 60 = £36$ ליום — הוא הרווח הטהור.

פועלת באופן לא נכון. אז רשימה אמינה בשנייה: הערכת הנזק ב-£2 היא האכיפה בולעות את £1.20; ואם אספקת האופים הייתה אלסטיות מושלמת, כל עלויות בולעות את ה-£740; ואם אספקת האופים הייתה אלסטית במצב של אי-אלסטיות מושלמת, כל בלי שינוי וה-£888 קונה כבישים. התערובת תואמת את הכישלון או הפעלות שגויות. אז הרשימה השניה האמינה: הערכת הנזק £1.20 היא שגיאות נפוצות. בלבול בין מלבן ההכנסות ממיסוי לבין רווח Wellbeing — זוהי העברה, ומשולשי המשקל המת (Deadweight) הם הסכום. עלויות סופגות את ה-£36; ואם אספקת המאפיים הייתה אלסטית במידה מוחלטת טעויות נפוצות. בלבול בין מלבן ההכנסות מהמיסוי לבין רווח Wellbeing — זהו העברה, ומשולשי ההפסד הפעיל (Deadweight) הם המטרה. הנחה שהמשלם החוקי נושא בעומס המיסוי — האלסטיות מחליטה. — לימוד כלכלה כוללת: מה מדינה מייצרת, מדוע

המקרה המתמשך הוא Aurora, כלכלה פתוחה קטנה של עשר מיליון תושבים, הרווח — זוהי העברה, ומשולשי ההפסד המצטבר הם המכפלת. בהנחה שהמשלם החוקי נושא בעומס המס — האלסטיות מחליטה. ועל כן מסקנת "חיצוניות, ולכן מיסוי": המספר חייב להיות נמדד, והמדידה היא שם שרוב המדיניות האמיתית נכשלת.

סיכום. MSC = MPC + עלות חיצונית; הכמות היעילה נקבעת כאשר MSB = MSC. מיסוי השווה לעלות החיצונית משחזר אותה; העומס מתגלגל לפי אלסטיות. כל טענה להתערבות כוללת מדידה ואת גבולותיה.