עבור P(B)>0, P(A|B)=P(A∩B)/P(B): יש להגביל את האוכלוסייה ל-B לפני חישוב השבר ב-A. עצמאות פירושה P(AB)=P(A)P(B), או באופן שקול P(A|B)=P(A) כאשר המכנה אינו אפס. אירועים בלתי תואמים עם הסתברות חיובית אינם יכולים להיות עצמאיים, מכיוון שההסתברות המשותפת שלהם היא אפס. מדידה ללא החזרה משנה בדרך כלל את ההסתברות הבאה; מכנה קבוע למדידות רצופות היה מתאר ניסוי שונה.
בניית הסתברות משותפת על ידי כפל שיעור קטגורי קודם עם ההסתברות התנאית הרלוונטית. אם D היא התנאי ו-+ תוצאה חיובית, P(D∩+)=P(D)P(+|D). ההסתברות הכוללת החיובית היא P(D)P(+|D)+P(not D)P(+|not D), מכיוון שאלו אינן תואמות ומכסות כל תוצאה חיובית. ברייס מחלק את ההסתברות המשותפת הראשונה בסך זה. רגישות היא P(+|D), בעוד ספציפיות היא P(−|not D); שיעור החיובים השגויים הוא אחד מינוס הספציפיות.
עבור בדיקה היפותטית עם תפוצה של 2%, רגישות של 90% וספציפיות של 95%, השתמש באוכלוסייה של 10,000 לשם בהירות. מתוך 200 אנשים עם המצב, 180 נמצאים חיוביים. מתוך 9,800 ללא המצב, 490 נמצאים חיוביים. לכן 180 מתוך 670 תוצאות חיוביות מכילות את המצב: אפוסטריורי 18/67, כ-26.9%. הפיכת התנאות תני 90%, ותשובה לשאלה שונה. זהו מודל מתמטי, ולא המלצה לגבי החלטות קליניות.
עבור תצפיות עצמאיות ואחידות בחלוקה עם סטיית תקן סופית σ², לממוצע הדגימה יש ציפוי μ ושונות σ²/n; שגיאת התקן שלו היא σ/√n. זהו פיזור ממוצעי דגימות חוזרות, ולא פיזור תצפיות בודדות. הכפלת n פי ארבע מחצית את שגיאת התקן, ולא מחלקת אותה בארבע. נתונים מאוכלוסייה נורמלית נותנים ממוצע נורמלי בדיוק; אחרת קירוב גבול מרכזי דורש תנאים מספקים וגודל דגימה. קורלציה מבטלת את חישוב השונות העצמאית הפשוטה.