דלג לתוכן

← GRE · GRE Subject Test · GRE Mathematics

עריכים ללימודים

PDF ↓

חומר הוראה מקורי. בדקי את פריסת הקורס ואת התקן הנוכחי בבית הספר שלך לפני השימוש בו להערכה.

מתמטיקה GRE

GRE מתמטיקה לתואר ראשון בהגשה דיגיטלית

כ-66 פריטי בחירה מרובה במשך 170 דקות; אין חלקים עם זמן עצמאי. קאלקולוס מהווה כ-50%, אלגברה ⏳25%, נושאים נוספים ⏳25%. זוהי בדיקת קבלה לתארים מתקדמים בתחום המתמטיקה האקדמית, ולא הסמכת A-Level.

תחום בדיקה רשמי: https://www.ets.org/gre/test-takers/subject-tests/about/content-structure.html

C.1 · גבולות ויישומיהם

  • גבול מתאר ערכים קרובים לנקודה, ללא הצורך בפונקציה מוגדרת שם. רציפות מוסיפה את הדרישה שערך הפונקציה קיים ותואם לגבול. ביטול אלגברי תקף רק מחוץ לאפס המבוטל, אך יכול לחשוף גבול הילד. גבולות חד-צדדיים חייבים להתאים כדי שגבול דו-צדדי יהיה קיים. עבור גבולות של מנה, בדוק את המכנה וההנחות לפני שימוש בכלל; 0/0 הוא צורה לא מזוהה, ולא תשובה.
  • נגזרת היא גבול של מנות הפרש ומצריכה רציפות; ההפך אינו נכון, כפי שמוכיח |x| באפס. חוקי מכפלה, מנה ושרשרת מתארים מבנים שונים: הנגזרת של f(g(x)) היא f′(g(x))g′(x), ולא מכפלה של ערכים בלתי קשורים. נגזורת שנייה של הרכבה מייצרת בדרך כלל שני איברים. בדוק תחומים, מכנים אי-אפסיים והנחות נגזרות לפני שימוש בביטוי סימבולי כנגזרת.
  • המשפט היסודי קובע שהנגזרת של מ-a עד x של פונקציית אינטגרציה רציפה f(t) היא f(x). עם גבול עליון משתנה h(x), כופלים ב-h′(x); עם שני גבולות משתנים, מחסרים את התרומה המתאימה לגבול התחתון. אינטגרל מוגדר גם נוצר כגבול של סכמי ריימן. יש לכתוב מחדש את הסכמה כ-(1/n)Σf(k/n) לפני זיהוי האינטגרל ב-[0,1], ולא להתייחס לאיברים תלויי-n כקבועים.
  • לדוגמה, סכום מ-k=1 עד n של n/(n²+k²) שווה ל-(1/n)Σ1/(1+(k/n)²), הנשען ל₀¹1/(1+t²)dt=π/4. גבול זה משתמש ברציפות וברוחב החלוקה 1/n. סדרה על מספר אינסופי של איברים הוא גבול אחר: איברים השואפים לאפס אינם מבטיחים לבדם קונרגנטיות. עבור Σ1/k הסכומים החלקיים מתפרקים; השוו, הערך או יישם בדיקת סדרות תקפה במקום להשתמש במצב האיבר הנדרש כמספיק.

דוגמה מאומתת

עבור F(x)=אינטגרל מ-0 עד x² של e^t dt, המשפט היסודי של החשבון האינפיניטסימלי וכל השרשרת נותנים F′(x)=e^(x²)·2x. ב-x=1, מתקבל F′(1)=2e. הגבול העליון הוא x², ולכן אי-הכללת 2x מאבדת את קצב השינוי שלו.

טעות נפוצה

חשבון אינפיניטסימלי ברמת A-Level הוא חומר רקע שימושי אך אינו מכסה את האנליזה והיישומים ברמת תואר ראשון הנבדקים כאן.

C.2 · ריבוי משתנים וניתוח וקטורי

  • נגזרת חלקית משנה קואורדינat אחת תוך שימור האחרות. עבור f=x²+3xy, f_x=2x+3y ו-f_y=3x. הגרדיאנט אוסף נגזרות אלו; אם f נגזרת, הנגזרת הכיוונית לאורך וקטור יחיד v היא grad f·v. נרמל את הכיוון לפני ביצוע מכפלה נקודתית זו. וקטור כיוון באורך שניים יכפיל פי שניים את התשובה אם יושמש ללא נרמול.
  • נגזרות משמעותה קירוי לינירי תקף, ולא רק קיום של חלקי נגזרות מסוימים בנקודה אחת. רציפות של חלקי נגזרות ראשונים בסביבה היא תנאי מספיק. עבור פונקציה מורכבת f(x(t),y(t)), כלל השרשרת נותן f_x x′+f_y y′. נגזרות שניות יכולות להכיל גם איברים ישירים וגם מעורבים; אפס של חלקית נגזרת מעורבת לבדו אינו מטיל הגבלה על חלקיות נגזרות טהורות.
  • אינטגרל כפול סוכם תרומות מעל אזור מצוין. תאר את האזור לפני בחירת גבולות איטרטיביים; גבולות שאינם מלבניים עשוייםשתנות כאשר הסדר משתנה. בקואורדינטות קוטביות השטח הוא r dr dtheta, לא רק dr dtheta. שינוי קואורדינטות כללי משתמש בערך המוחלט של מכפלת ז'קוביאני. סימן שייך לגודלים וקטוריים ממונים, בעוד שהתאמת שטח ונפח משתמשת בגורל אי-שלילי.
  • אם שתי חלקיות הנגזרות הראשונות של פונקציה מוגדרת על R² הן קבועות, f_x=a ו-f_y=b, אינטגרציה רצופה נותנת f=ax+by+c, מישור. זה לא ניתן להסקה מקווי דרגה ישרים מקבילים בלבד: e^x יש קווים מקבילים אנכיים אך גרף מעוגל. גם f_xy=f_yx=0 אינם מחייבים מישור: x²+y² מהווה נגד לדבר. יש להבחין בין קבועות נגזרה ראשונה לבין העדר תלות מעורבת ולצורת קווי הדרגה הנבחרים.

דוגמה מאומתת

עבור f(x,y)=x²+3y², הגרדיאנט של f=(2x,6y). בנקודה (1,1) זה שווה ל-(2,6). בכיוון (3,4), הווקטור היחיד הוא (3/5,4/5), מה שמספק נגזרת כיוונית 2·3/5+6·4/5=6.

טעות נפוצה

וקטור כיוון שאינו יחיד מספק קצב כיווני מושכל, ולא הנגזרת לפי יחידת מרחק.

A.1 · אלגברה ליניארית

  • מרחב וקטורי אמיתי סגור תחת ההוספה והכפל בסקלר המוגדרים בו ועומד באקסיומות המרחב הוקטורי. בסיס הוא רשימה עצמאית המכסה: לכל וקטור יש הצגת קואורדינטות יחידה ברשימה זו. לבדיקת עצמאות של עמודות במטריצה, פתור את המערכת ההומוגנית Ac=0; רק וקטור המקדם האפס מעיד על עצמאות. קבוצת כיסוי עשויה להכיל וקטורים חוזרים, לכן כיסוי לבדו אינו הופך אותה לבסיס.
  • הפחתת שורות חושפת צירים (pivots) ומשתנים חופשיים ללא שינוי בקבוצת הפתרונות של מערכת ליניארית. דרגה היא ממד התמונה העמודית, או equivalent המספר הצירים. נוליות היא ממד הגרעין: עבור מיפה מתחום בעל ממד n, דרגה+נוליות=n. במערכת לא הומוגנית, שורת מקדמים אפס עם צד ימני לא אפס מעידה על אי-התאמה; משתנים חופשיים נותנים פתרונות אינסופיים רק לאחר שקבעו התאמה. ממד הקודומיין אינו חייב להיות שווה לדרגה.
  • מטריצה ריבועית הפיכהי בדיוק כאשר הדטרמיננטה שלה אינה אפס, הגרעין שלה אפס ודרגתה שווה לגודלה. ה statements הללו אינם דורשים שכל הכניסה תהיה אינה אפס. דטרמיננטות של מטריצות משולשות הן מכפלת הכניסות האלכסוניות, לכן מטריצה שתלויה במשתנה מרוכב עשויה להיות סינגולרית בשורשים מרוכבים שאינם מופיעים בחישוב המוגבל לממשי. החלפת שורות הופכת את סימן הדטרמיננטה; הוספת כפולה של שורה אחת לשנייה אינה משנה אותו. בדוק סינגולריות לפני יישום נוסחת ההפיכה.
  • וקטור עצמי הוא אי-אפס ועומד ב-Av=λv, ולכן ערכים עצמיים הם שורשים של det(A−λI). דיאגונליזציה דורשת בסיס מלא של וקטורים עצמיים עצמאיים בשדה הנבחר. ערכים עצמיים שונים נותנים וקטורים עצמיים עצמאיים, בעוד שערכים עצמיים חוזרים עשויים להיות עם מרחב עצמי קטן מדי. מטריצה סימטרית אמיתית יש לה בסיס עצמי אורתונורמלי אמיתי. מטריצה אמיתית מממד זוגי יש לה לפחות ערך עצמי אמיתי כי פולינום האופי האמיתי שלה הוא ממדרגה זוגית; דבר זה לבדו אינו מחייב דיאגונליזציה או כל הערכים העצמיים להיות ממשיים.

דוגמה מאומתת

A=[[1,1],[0,1]] בעלת פולינום מאפיין (1−λ)². וקטורים מיוחדים מקיימים y=0, ולכן המרחב המיוחד שלה הוא בעל מימד אחד. נדרשים שני וקטורים מיוחדים בלתי תלויים כדי לדיאגנליזות מטריצה 2×2; A אינה ניתנת לדיאגונליזציה.

טעות נפוצה

הכפל האלגברי של ערך עצמי אינו בהכרח שווה לממד של מרחב העצמי שלו.

A.2 · אלגברה ותיאורייה של מספרים

  • קבוצה זקוקה לסגירות, אסוציאטיביות, זהות והופכים. קומוטטיביות היא תנאי נוסף.
  • הומומורפיזם שומר על הפעולה. הגרעין שלו הוא תת-קבוצה נורמל ומזהה אלמנטים המתמפים לזהות.
  • שדה מאפשר חלוקה בכל אלמנט שאינו אפס. השלמים מהווים טבעה אך לא שדה.
  • לעבוד עם התאמות מודולו n. שארית a יש הופך כפלי אם ורק אם gcd(a,n)=1.

דוגמה מאומתת

מודולו 8, 3 יש הופך 3 כי 3·3=9≡1. אך 2 אין לו הופך כי gcd(2,8)=2. מודולו מספר ראשוני, לכל שארית אי-אפס יש הופך; הדבר נותן שדה סופי.

טעות נפוצה

אל תסיר גורם במשוואה מודולרית מבלי לבדוק שהוא מתהפך.

T.1 · אנליזה ממשית וטופולוגיה

  • ביטוי אפסילון-דלטה שולט בכל הקלט הקרוב מספיק. סדר הכמותנים משנה.
  • במרחב אוקלידי אמיתי, קבוצות סגורות וחסומות הן קומפקטיות. אל תיישם שוויון זה לכל מרחב מטרי.
  • תמונות רציפות של קבוצות סגורות הן סגורות, ולכן פונקציה רציפה על תחום סגור מגיעה לקיצונים.
  • קישוריות מונעת הפרדה לחלקים פתוחים לא ריקים ושאינם חופפים. רציפות שומרת על קישוריות; השלמתיות היא תכונה נפרדת.

דוגמה מאומתת

הפונקציה f(x)=x ב-0,1 היא רציפה ומוגבלת אך לעולם לא שווה לסופריום שלה 1. ב-[0,1], אותה פונקציה מגיעה למקסימום בנקודה 1. הקצה החסר מסביר מדוע משפט התחום הסגור אינו חל על המקרה הראשון.

טעות נפוצה

מסקנה של משפט לא יכולה לשמש לפני שבדקו את ההנחות שלו.

T.2 · מתמטיקה דיסקרטית, הסתברות ושיטות נומריות

  • בחר את מודל הספירה קודם: בחירות מסודרות של r פריטים שונים משתמש ב-n(n−1)⋯(n−r+1), בעוד שקבוצות תת-סדרה לא מסודרות משתמש ב-C(n,r). גרף פשוט מלא על n קודקודים יש קצה אחד לכל זוג קודקודים לא מסודר, נותן n(n−1)/2 קצוות; לולאות וקצוות כפולים ישנו את המודל. עבור n ישרים במיקום כללי במישור, הישר ה-k חוצה את k−1 הישרים הקודמים בנקודות שונות ומוסיף k אזורים. הסך הכל הוא 1+n(n+1)/2; מקבילים או כניסה משולשת מבטלים ספירה זו.
  • השתמש במשלים לספור התרחשות אחת לפחות, ותנאי על האוכלוסייה שנותרה בפועל לאחר גרירה ללא החזרה. עבור r תוצאות iid שנבחרו מתוך n ערכים שווה סיכוי, ההסתברות שכולם שונים היא n(n−1)⋯(n−r+1)/n^r כאשר r≤n. המשלים שלו סופר תוצאות חוזרות. עבור ספירה בינומית עם N ניסויים עצמאיים והסתברות הצלחה קבועה p, התקווה היא Np והשונות היא Np(1−p). הסתברות זהה לבד אינה מייצרת עצמאות.
  • הרקוררן מתאר ערכים מאוחרים מהערכים הקודמים ודורש נתונים התחלתיים מספיקים כדי לקבוע סדרה. הפרד בין האינדקס לערך: a_n=2a_(n−1) עם a_0=3 נותן a_n=3·2^n. ארגומנטים גרפיים ואלגוריתמיים לעיתים קרובות מקימים רקוררן על ידי זיהוי מה שמוסיף קודקוד חדש או צעד. נוסחה סגורה צריכה לעמוד גם ברקוררן וגם בתנאים ההתחלתיים שלו; התאמת כמה איברים נצפים אינה מוכיחה זאת לכל אינדקס.
  • קירוב מספרי דורש הוכחת טעות. שיטת חצייה שומרת על מרווח הממיר סימן לפונקציה רציפה ומחצית את רוחבה בכל צעד; ייתכן שאין שורש אם הרציפות נכשלת. עדכון ניוטון הוא x_new=x−f(x)/f′(x), ודורש נגזרת שאינה אפס בנקודה הנוכחית; ההתכנסות אינה אוטומטית מכל ערך התחלתי. השארית של הקירוב והטעות שלו ב-x הן שונות. יש לציין את הנחות השיטה ואת קריטריון עצירה, ולא לראות בכפילות האותיות המוצגות דיוק.

דוגמה מאומתת

עבור f(x)=x²−2 ו-x₀=1, צעד ניוטון נותן 1−(1−2)/2=1.5. הערך הבא הוא 1.5−0.25/3=1.4167. אלו מקרבים sqrt(2), אך f′(0)=0 הופך את אפס לנקודת התחלה לא תקפה.

טעות נפוצה

אירועים עם probabilities חיוביים לא יכולים להיות גם עצמאיים וגם חסרי תלות הדדית.

T.3 · אנליזה מרוכבת ושאריות

  • כתוב f(z)=u(x,y)+iv(x,y). נגזרות מרוכבות מחייבות את משוואות קושי-רימן: u_x=v_y ו-u_y=v_x; כאשר הנגזרות החלקיות הראשונות רציפות מקומית, משוואות אלו מבטיחות אנליטיות באזור זה. הן שונות מנגזרות אמיתית של פונקציה דו-ממדית. הפונקציה המרוכבת ההתאומה x−iy אינה עומדת במשוואות אלו בשום שכונה פתוחה, למרות שקיימות לה נגזרות חלקיות אמיתיות. ציין את האזור שנבדק, ולא רק נקודה נוחה.
  • פונקציה אנליטית היא נגזרת מרוכבת בכל שכונה ויש לה סדרת כוחות מתכנסת מקומית. סינגולריות הניתנת לסילוק ניתנת לטיפול אנליטי כאשר הפונקציה מוגבלת בסמוך לנקודה החסרה. קוטב יש לו חלק ראשי סופי בסדרת לורנט; סינגולריות הכרחית (essential) יש לה אינסוף איברים עם מעריכי כוח שליליים. המיאוד (residue) הוא המקדם של (z−a)⁻¹, ולא בהכרח האיבר בעל המעריך השלילי הגדול ביותר או המוביל.
  • עבור קוטב בודד מסדר m, כתוב f(z)=g(z)/(z−a)^m כאשר g אנליטית ב-a. המיאוד הוא g^(m−1)(a)/(m−1)!. קוטב פשוט משתמש ב-g(a); קוטב כפול משתמש ב-g′(a). דבר נובע מהפיתוח של g בסדרת טיילור. מכאן ש-e^z/(z−a)² יש מיאוד e^a, בעוד שמספר ממנוח קבוע על קוטב כפול טהור יש מיאוד אפס. סדר הקוטב לבדו אינו קובע את הערך של האינטגרל בקונטור.
  • עבור קונטור עם כיוון חיובי החוסם סינגולריות בודדות, משפט המיאוד נותן ∮f(z)dz=2πi כפול סכום המיאודים החסומים, בתנאי שהפונקציה אנליטית על הקונטור ובשאר האזור הפנימי הנדרש. שינוי הכיוון משנה את הסימן. נוסחת הנגזרות של קושי היא ∮g(z)/(z−a)^(m+1)dz=2πi g^(m)(a)/m! בתנאי התחום האנליטי שלה. סינגולריות על הקונטור מונעת יישום ישיר; סינגולריות מחוץ לקונטור תורמת כלום לאינטגרל הזה.

דוגמה מאומתת

עבור f(z)=conjugate(z), יש u=x ו-v=−y. אז u_x=1 אך v_y=−1, ולכן f אינה נגזרת מרוכבת. עבור 1/(z−2), מעגל עם כיוון חיובי |z−2|=1 חוסם קוטב פשוט עם מיאוד 1, ולכן האינטגרל הוא 2πi.

טעות נפוצה

רציפות או נגזרות אמיתית לבדן אינן מעידות על אנליטיות מרוכבת.

C.3 · משוואות דיפרנציאליות ותנאי התחלה

  • עבור y′=ky, הפרדה ואינטגרציה נותנות y=Ce^(kt); שחזר את הפתרון האפס אם הועבר בחלוקה ב-y. ערך התחלתי קובע את C.
  • משוואה ליניארית מסדר שני בעלת מקדמים קבועים משתמשת בפולינום מאפיין. שורשים שונים מניבים פונקציות אקספוננציאליות; שורש כפול דורש (C1+C2t)e^(rt).
  • שורשים מרוכבים α±iβ נותנים e^(αt)(C1 cos βt+C2 sin βt). התנועה הממשית כוללת גם מידע על אמפליטודה וגם על פאזה.
  • קיום ויחידות תלויים בהנחות סביב הנקודה ההתחלתית. מקדם סינגולרי או חוסר בליפשיץ מקומי עלולים לבטל מסקנות יחידות מוכרות.

דוגמה מאומתת

פתור y″+4y=0 עם תנאי ההתחלה y(0)=3 ו-y′(0)=4. השורשים האופייניים הם ±2i, ולכן y=A cos2t+B sin2t. התנאי הראשון נותן A=3; גזירה מניבה y′(0)=2B=4, ולכן B=2.

טעות נפוצה

שורש אופייני כפול דורש גורם t; שתי העתקים של אותה פונקציה מעריכית אינם פתרונות בלתי תלויים.

A.3 · קבוצות, קוסטים ומפות יחס

  • לפני חישוב סדר, בדוק סגירות, אסוציאטיביות, אלמנט זהות והתאמה לכל אלמנט תחת הפעולה המוגדרת. תת-קבוצה יכולה לרשת אסוציאטיביות אך לכשל בסגירה או לדלג על הזהות. בקבוצה סופית, סדר אלמנט הוא מעלה חיובית מינימלית הנותנת את הזהות. בקבוצה האדיטיבית Z/nZ, זהו כפולה חיובית מינימלית הנותנת אפס; סדר המיאוד a הוא n/gcd(a,n). משפט לגראנז' אומר שסדר תת-קבוצה מחלק את סדר הקבוצה. ההפך אינו משפט קיום כללי, וסדר קבוצה אינו סדרו של כל אלמנט.
  • קוסט שמאלי gH הוא הזזה של תת-קבוצה H. הקוסטים הם בעלי אותו גודל ומפרקים את הקבוצה, ולכן האינדקס הוא |G|/|H| בקבוצה סופית. בקבוצה אדיטיבית כתוב g+H. השייכות לאותו קוסט אומרת שההפרש נמצא ב-H. קוסט בדרך כלל אינו תת-קבוצה כי עשוי לדלג על הזהות.
  • הומומורפיזם שומר על הפעולה. הגרעין שלו מורכב מאלמנטים הנשלחים לזהות, והתמונה שלו מורכבת מערכים שהושגו בפועל. כל גרעין הוא נורמלי. משפט האיזומורפיזם הראשון מזהה G/ker(phi) עם im(phi); אל תחליף את התמונה בטווח היעד המלא אלא אם כן הפונקציה היא על. (onto).
  • כפל מנה מוגדר היטב רק כאשר H נורמלי. כל תת-קבוצות של קבוצה אבליאנית הן נורמליות. בקבוצה לא-אבליאנית בדוק gHg^−1=H; תת-קבוצה בעלת אינדקס שניים היא נורמלית. להתמטות, הרכב לפי הקונבנציה המוגדרת כאן, מימין לשמאל (rightmost first). אורכי מחלקות זרים נותנים את סדר ההתמטה על ידי המכפלה המשותפת הקטנה ביותר שלהם. התאומות hσh⁻¹ משנה תווית של אלמנטים במחלקות של σ, ולכן שומרת על אורכי מחלקות; ההפך, התמטות בעלות אותם אורכי מחלקות ניתן לקשר על ידי שינוי תווית. כך שמחלקות התאומות ב-S_n מתאימות לחלוקות של n, כולל מחלקות של נקודות קבועות. ב-S4 הסוגים הם 1+1+1+1, 2+1+1, 2+2, 3+1 ו4: חמש מחלקות, ולא מחלקה אחת לכל סדר אלמנט אפשרי. הסוגים 2+1+1 ו2+2 שניהם בעלי סדר שניים אך אינם מתאומים.

דוגמה מאומתת

הגדר phi מ-Z/12Z ל-Z/3Z על ידי הורדת שאריות מודולו 3. היא על ושומרת על סכום. הגרעין H הוא {0,3,6,9}, ולכן |H|=4 והאינדקס הוא 12/4=3. הקוסטים האחרים הם {1,4,7,10} ו-{2,5,8,11}. כך ש-(Z/12Z)/H איזומורפי ל-Z/3Z. האלמנט 3 בקבוצה המקורית יש סדר 12/gcd(3,12)=4, לא 3.

טעות נפוצה

לקבוצת מנה יש אלמנט אחד לכל קוסט, ולא אחד לכל אלמנט בגרעין שלה. הומומורפיזם אינו חייב להיות על טווח היעד המוגדר.

A.4 · טבעות, אידיאלים ומודולים

  • לדוגמאות הבאות לתחום, אידיאל ומכפלה קוואוטिएנט, השתמש במעגל קומטטיבי עם יחידה 1 השונה מ0. בעיה מקורית עשויה לציין מעגל כללי; אל תניח כי הכפל בו קומטטיבי אלא אם כן צוין או הוכח. ליחידה יש מכפיל הפוך. מחלק אפס אי-אפסי כופל אלמנט אי-אפסי כלשהו לאפס. לאזור אינטגרליות אין מחלקי אפס כאלה; לכן ביטול גורם אי-אפסי עובד. שדה הוא תחום שבו כל אלמנט אי-אפסי הוא יחידה. Z הוא תחום אך לא שדה; Z/6Z הוא neither (אף אחד מהם).
  • אידיאל I הוא תת-קבוצה אדיטיבית שסופגת כפל עם כל אלמנט במעגל. זה חזק מלהיות תת-מעגל. ב-Z, nZ הוא אידיאל; אלמנטים במכפלה קוואוטिएנט הם מחלקות שאריות של שלמים מודולו n. במעגל קומטטיבי, R/I הוא שדה בדיוק כאשר I מקסימלי, והוא תחום בדיוק כאשר I ראשוני. האידיאל חייב להיות ממשי (proper) בשתי הטענות.
  • מודול מאפשר סקאלרים ממעגל במקום דרישת שדה. כל קבוצה אבלינית היא מודול Z באמצעות חיבור חוזר, אך היא עשויה שלא להיות בעלת בסיס כמרחב וקטורי. ב-Z/6Z כמודול Z, 6 כפול שארית אי-אפסית 1 הוא אפס; זו טורזיה. עבור מרחב וקטורי מעל שדה, סקאלר אי-אפסי הוא הפוך ואינו יכול לאפס וקטור אי-אפסי.
  • תת-מודול סגור לפי חיבור וכל פעולות הסקאלר המותרות. העתקה ליניארית של מודולים שומרת על שניהם. הליבה והתמונה הן תת-מודולים, והמכפלה קוואוטिएנט לפי הליבה איזומורפית לתמונה. אל תשתמש ברמת nullity לממדים סופיים במודול ארביטרלי ללא הקמת הגדרת מודול חופשי מתאימה; פעולות שורה של שלמים ופעולות שורה של שדות מאפשרות חלוקות שונות. במעגל בוליאני כללי, כל a מקיים a²=a. אל תניח קומטטיביות להוכחת זאת: אידימפוטנציה של a+a נותנת 4a=2a, ולכן 2a=0. פתיחת (a+b)²=a+b נותנת ab+ba=0, ואריתמטיקה מודולו 2 גוררת −ba=ba; ולכן ab=ba. אידימפוטנציה אינה מציעה נילוטנציה: ב-F2, האלמנט האי-אפסי 1 מקיים 1^n=1 לכל n חיובי.

דוגמה מאומתת

ב-Z/6Z, 2·3=0, ולכן 2 ו3 הם מחלקי אפס. היחידות הן 1 ו5 כי ה-GCD שלהם עם 6 הוא 1. ב-Z, האידיאל 5Z נותן את השדה Z/5Z, בעוד ש6Z נותן מכפלה קוואוטिएנט עם מחלקי אפס. כמודולי Z, ההעתקה מ-Z ל-Z/6Z יש ליבה 6Z; המכפלה קוואוטिएנט מזדהה שלמים הנבדלים בכפולה של 6, ולא מייצר מרחב וקטורי אמיתי.

טעות נפוצה

קבוצה יכולה להיות תת-מודול מבלי להיות מרחב וקטורי על הרציונליים. חילוק סקאלר תקף רק כאשר ההפוך של הסקאלר שייך למבנה.

A.5 · פולינומים והרחבות שדות

  • פולינום הוא בלתי-צמצם על שדה אם יש לו דרגה חיובית ואין לו פירוק לפולינומים בעלי דרגות חיוביות קטנות יותר בשדה זה. פולינום ריבועי או מעוכב הוא בלתי-צמצם בדיוק כאשר אין לו שורש בשדה זה. מבחן השורשים הזה לבדו נכשל עבור דרגה ארבע או גבוהה יותר; לדוגמה, (x²+1)(x²+2) אין לו שורש ממשי אך הוא צמצום על R. תמיד יש למנות את השדה הבסיס.
  • המרחב F[x]/(p) הוא שדה כאשר p הוא אי-מתפרק. יש לצמצם חזקות באמצעות p(alpha)=0, כאשר alpha הוא מחלקת השארית של x. אם F מכיל q אלמנטים ו-p בעל דרגה d, למרחב המנה יש q^d אלמנטים המיוצגים על ידי פולינומים בדרגה מתחת ל-d. ל-Z/4Z יש ארבעה אלמנטים אך יש בו מחלקי אפס, ולכן אינו השדה בעל ארבעה אלמנטים.
  • מעל F2, הפולינום p(x)=x²+x+1 מקבל ערכים 1 גם ב-0 וגם ב-1 והוא בלתי-צמצם. במרחב המצופף שלו, alpha²=alpha+1 כי החיסור שווה להוספה באפיון שתי. הארבעה אלמנטים הם 0,1, alpha, alpha+1. כל שלושת האלמנטים הלא-אפס חייבים להיות יחידות; חשב את מכפלותיהם ולא התנהג כמו alpha מספר אמיתי רגיל.
  • עבור שדות משובצים בעלי דרגה סופית K בתוך L בתוך M, חוק המגדל נותן [M:K]=[M:L][L:K]. הדרגה של אלמנט אלגברי היא הדרגה של הפולינום המינימלי שלו. הרחבה סופית בעלת דרגה שתי אינה מכילה אלמנט בעל דרגה שלוש מעל השדה הבסיס. מעל Q, sqrt(2) בעל דרגה שתי; הצמדת sqrt(3) גם כן מייצרת הרחבה בעלת דרגה ארבע, שכן sqrt(3) אינו ב-Q(sqrt(2))). מעל C, שורשים פרמיטיביים של יחידה מסדר n הם בעלי סדר מדויק n והם שורשי הפולינום הציקלוטומי Φ_n. עבור n=10, חלק x⁵+1 ב-x+1 כדי לשלול את השורש בסדר שתי −1: Φ_10=x⁴−x³+x²−x+1. נוסחות ויטה נותנות סכום 1 ומכפלה 1 של ארבעת השורשים הפרמיטיביים שלו. אל תסכם את כל עשרת השורשים, או הנח שכל שורש עשר לא טריוויאלי הוא פרמיטיבי; סדר של שורש חייב להיבדק. עבור פולינום מוניק בדרגה d, מכפלת השורשים שלו היא (−1)^d כפול המקדם הקבוע.

דוגמה מאומתת

In F2[alpha] with alpha²+alpha+1=0, multiply alpha(alpha+1) = alpha² + alpha = (alpha+1) + alpha = 1. Thus alpha^−1=alpha+1. Also alpha³=1 and alpha is not 1, so its multiplicative order is 3. This produces a field of four elements. By contrast 2·2=0 in Z/4Z, proving that quotient is not a field.

טעות נפוצה

צמצמות פולינום משתנה בהתאם לשדה המקדמים. הפולינום x²−2 הוא בלתי-צמצם מעל Q אך מתפרק מעל R.

A.6 · היתרעות, חלוקה ופונקציות אריתמטיות

  • המשוואה ax≡b מודולו n יש פתרון בדיוק כאשר d=gcd(a,n) מחלק את b. אם כן, חלק את a,b,n ב-d כדי לקבל משוואה עם מקדם הפיך. יש לה פתרון שריפות אחד מודולו n/d ו-d פתרונות שונים מודולו n. חלוקת המקדם אך השארת המודולוס המקורי מאבדת לרוב פתרונות. פירוק לגורמים ראשוניים נותן כלי חלוקה נוסף: אם n^k חייב להיות מחולל על ידי מכפלת כוחות ראשוניים p^a, כל מעריך ראשוני ב-n חייב להיות לפחות ceil(a/k). מערכי המעריכים המינימליים הללו מייצרים באופן עצמאי את הערך n החיובי המינימלי המותר. עבור n⁴ המחולל ב-2⁷·3⁵, n חייב להכיל 2² ו-3², ולכן הערך המינימלי הוא 36. זוהי תנאי מעריך ראשוני, ולא שונות הפתורה בחלוקה מודולרית.
  • האלגוריתם האוקלידי המורחב מבטא gcd(a,n) כua+vn. כאשר ה-gcd הוא 1, u הוא הפוך של a מודולו n. בחר נציג בטווח הנדרש לאחר ההפחתה. עבור 7 ו-26, 1=15·7−4·26, ולכן 15 הוא ההפוך של 7 מודולו 26; בדוק את המכפלה כדי לתפוס שגימת סימן.
  • עבור מודולוסים חיוביים זרים m,n, משפט השאריות הסיני נותן בדיוק פתרון אחד מודולו mn לכל זוג תנאי שריפות. הצב x=r+mk בשונות השנייה ופתור עבור k. אם המודולוסים אינם זרים לגובה, ערכי השריפות שלהם חייבים להתאים מודולו gcd(m,n); כאשר הם תואמים, היחידיות היא מודולו המכפלה המשותפת הקטנה, לא המכפלה.
  • פונקציית אוילר φ(n) סופרת שאריות קזרות ל-n. עבור מחלוקי ראשוןים נפרדים p, מתקיים φ(n)=n כפול מכפלת (1−1/p). משפט אוילר נותן a^φ(n)≡1 רק כאשר gcd(a,n)=1. המקרה הראשוני הוא משפט פיירמת הקטן. צמצם מעריכים רק לאחר בדיקת תנאי זה; יחידה לא-חוזרת עשויה להפוך לאפס בהעלאות חוזרות.

דוגמה מאומתת

פתור 6x≡9 מודולו 15. ה-GCD הוא 3 ומחלק את 9. חלק את שלושת הערכים כדי לקבל 2x≡3 מודולו 5; ההופך של 2 הוא 3, ולכן x≡9≡4 מודולו 5. הפתרונות המקוריים מודולו 15 הם 4,9,14. עבור x≡2 מודולו 4 ו-x≡3 מודולו 7, כתוב x=2+4k; אזי 4k≡1 מודולו 7, מה שנותן k≡2. מכאן x≡10 מודולו 28.

טעות נפוצה

הביטוי a^phi(n)≡1 אינו נכון עבור כל a. לדוגמה, 2 אינו הפיך מודולו 8 ו-2^4 הוא אפס מודולו 8.

T.4 · סדרות, סידורים וסימולטניות

  • סדרה ממשיה מתכנסת היא קושי, וכל סדרת קושי ממשיה מתכנסת כי R שלם. ב-Q, סדרת קושי עשויה להתקרב למספר אי-רציונלי ולהיכשל בהתכנסות בתוך Q. סדרה ממונוטונית ומוגבלת ממשיה מתכנסת. סדרה מוגבלת אינה בהכרח מתכנסת, אך משפט בולצנו–וירישרטס מבטיח תת-סדרה מתכנסת; (-1)^n יש שתי גבולות תת-סדרה שונים.
  • עבור סדרה מספרית, התכנסות מוחלטת גוררת התכנסות; התכנסות תלויה לא מאפשרת שינוי סדר ללא השפעה על הסכום. סדרת הרמונית המועברת מתכנסת אך סדרת הערכים המוחלטים שלה מתפשטת. במבחן היחס, גבול מתחת ל-1 מוכיח התכנסות מוחלטת וגבול מעל 1 מוכיח התפשטות; גבול שווה ל-1 הוא ספק, כפי שמדגימים גם סכום 1/n וגם סכום 1/n².
  • התכנסות נקודתית בוחרה מדד N בנפרד עבור כל x וערכי סטייה. התכנסות אחידה בוחרה N אחד שמתאים לכל x בתחום. עבור פונקציות בעלות ערך ממשי, בדוק את המקסימום של |f_n−f| על כל התחום. גבול נקודתי רציף אינו מגיע לבדו בהוכחת התכנסות אחידה. קצוות תחום ושיאים מצטמצמים לרוב מבדילים בין שני המושגים.
  • גבול אחיד של פונקציות רציפות הוא רציף. על מרווח סגור ומוגבל, התכנסות אחידה של פונקציות אינטגרליות רימן מאפשרת החלפת גבול ואינטגרל. החלפת נגזרות דורשת הנחות נוספות; התכנסות אחידה של הפונקציות לבד אינה מספקת. מבחן ויישרטס M קבע התכנסות מוחלטת אחידה של סדרת פונקציות אם כל איבר מוגבל על ידי M_n בכל התחום וסכום M_n מתכנס.

דוגמה מאומתת

על [0,1], f_n(x)=x^n שואף ל-0 עבור x<1 ול-1 ב-x=1. הגבול אינו רציף, ולכן ההתכנסות אינה אחידה; ישירות, הטעות המקסימלית היא 1, המתקרבת מתחת ל-1. על [0,a] כאשר 0≤a<1, הגבול הוא אפס והמקסימום הוא a^n, השואף לאפס, ולכן ההתכנסות אחידה. שינוי התחום משנה את המסקנה.

טעות נפוצה

בדיקה של מספר ערכי x קבועים אינה מוכיחה גבול מקסימלי nor התכנסות אחידה. הנקודה המייצרת את הטעות הגדולה ביותר עשויה להזיז עם n.

T.5 · קבוצות פתוחות, צמיחות וקישוריות

  • במרחב מטרי, ערכה פתוחה מכילה כדור קטן סביב כל נקודה בה. הפנימה מורכבת מנקודות אלו; הסגירה כוללת את כל נקודות הגבול; הגבול הוא הסגירה מינוס הפנימה. הערכים "פתוח" ו"סגור" אינם סימנים הדדיים בלבד; הקבוע הרוקי והמרחב כולו הם גם פתוחים וגם סגורים. ב-R, לקבוע [0,1) יש פנימה (0,1), סגירה [0,1] וגבול {0,1}.
  • במרחב תת X, ערכה פתוחה היא צורת X החתוך עם ערכה פתוחה מקיפה. לכן [0,1) הוא פתוח ביחס ל-[0,2], באמצעות חיתוך עם (-1,1), על פי שהוא אינו פתוח ב-R. ייתכן שקבוע יהיה גם סגור ביחס ללא להיות סגור במרחב המקיף. תמיד ציין איזה מרחב מגדיר שכונות ואיזה מטריקה משתמשים.
  • הצטמצמות פירושה שכל כיסוי פתוח מכיל תת-כיסוי סופי. ב-Euclidean R^n, Heine–Borel הופך זאת לשוויון לסגורות ומגובלות. במרחב מטרי, הצטמצמות שווה להצטמצמות רצפי; שלמות ומגבלה לבדן אינן מספיקות במרחבי מטרי כלליים. תמונה רציפה של קבוע מצטמצם היא מצטמצמת, דבר המבטיח מקסימומים ומינימום מושגים לפונקציות רציפות ממניות על תחום מצטמצם לא ריק.
  • קבועים קשורים לא יכולים להתפרק לשתי חלקים פתוחות ביחס, זרות ובלותיות; תת-קבועים קשורים של R הם בדיוק הקטעים. תמונה רציפה של קבוע קשור היא קשורה, מה שמוביל למשפט הערך הביניים. קישוריות מסלול גוררת קשריות, אך לא ההפך בכל מרחב. קבוע מצטמצם אינו חייב להיות קשור, וקבוע קשור אינו חייב להיות מצטמצם; קבוע סופי דו-נקודתי וקטע פתוח מספקים את המקרים המתנגדים.

דוגמה מאומתת

הנח X=[0,1] עם הטופולוגיה היחסית הרגילה שלה. הקבוע U=[0,0.5) שווה ל-X החתוך עם (-1,0.5), ולכן U הוא פתוח ב-X. הסגירה שלו ב-X היא [0,0.5], והגבול שלו ב-X הוא {0.5}; אפס הוא נקודת פנימה ביחס ל-X. עבור f רציפה על X עם f(0)<0<f(1), קשריות מבטיחה קיום אפס, בעוד שהצטמצמות מבטיחה בנפרד קיים מקסימום ומינימום מושגים.

טעות נפוצה

מבחן סגורות ומגובלות של Heine–Borel הוא משפט במרחב אוקלידי. קשריות והצטמצמות עונדות על שאלות שונות.

C.4 · פיתוחי טיילור ונקודות קצה של סדרות כוח

  • פולינום טיילור בדרגה m בנקודה a הוא סכום f^(k)(a)(x−a)^k/k! עבור k מאפס עד m. הפקטוריאל שייך לכל מקדם. אם הנגזרת הבאה מוגבלת בגודלה על ידי M בין a ל-x, שאריות Lagrange יהיו בגודל של מקסימום M|x−a|^(m+1)/(m+1)!. חלקות לבדן אינה מבטיחה שהסדרה האינסופית של טיילור תתאים לפונקציה בכל מקום.
  • סדרת כוחות מסוג ∑ c_n(x−a)^n מתכנסת באופן מוחלט בתוך רדיוס ההתכנסות R ומתפזרת מחוצה לה. בדרך כלל נקבע R באמצעות בדיקות יחס או שורש, כאשר הערכים האפשריים הם אפס ואינסוף. בנקודות הקצה x=a−R ו-x=a+R הבדיקה לעיתים אינה מכריעה; יש להציב כל קצה בסדרה המקורית. התנהגות הקצוות עשויה להיות שונה.
  • בתוך התחום הפתוח של ההתכנסות, גזירה ואינטגרציה טרם-טרם שומרות על הרדיוס. הן יכולות לשנות האם הקצוות כלולים. התחילו מהסדרה הגיאומטרית 1/(1−x)=∑ x^n עבור |x|<1, ולאחר מכן אינטגרציה מאפס ועד x לקבלת −ln(1−x)=∑ x^n/n עבור n≥1. בדקו את קבוע האינטגרציה ותחום ההגדרה של הלוגריתם הממשי.
  • סדרות פותרות גם צורות גבול חסרות הגדרה. כדי לחשב (e^x−1−x)/x² בקרבת אפס, שמרו על האיבר הראשון הנשאר x²/2 ולא רק על e^x≈1+x. חיתוך אסימפטוטי מקבע את הגבול; אי-שוויון בתחום סופי דורש הוכחה נפרדת לגבי סימן או גודל של שארית. אל תציבו בסדרה מחוץ לתחום ההתכנסות שלו.

דוגמה מאומתת

עבור ∑ x^n/n עם n≥1, בדיקת היחס נותנת רדיוס 1. ב-x=1 זו סדרה הרמונית מתפזרת; ב-x=−1 זו סדרה סינונית מתכנסת. לכן, תחום ההתכנסות הממשי הוא [−1,1). גזירה בתוך התחום נותנת ∑ x^(n−1)=1/(1−x), שאינה מתכנסת בשום קצה. הרדיוס נשאר 1 בעוד שהכללת הקצוות השתנתה.

טעות נפוצה

רדיוס אינו תחום התכנסות מלא. בדיקות קצוות וקואפיציינטים פינורמיאליים חייבים לבדוק במפורש.

C.5 · אינטגרלים לא רגילים ואפליקציות גיאומטריות

  • קצה אינטגרציה אינסופי מוחלף בגבול סופי וגבול. בנקודה singular בתוך התחום, יש לפצל את האינטגרל ולדורש שהאינטגרלים חד-צדדים יתכנסו בנפרד. ביטול סימטרי יכול להגדיר ערך ראשי של קושי אך אינו מוכיח התכנסות של האינטגרל הלא רגיל הרגיל. עבור 1/x על פני אפס, הצדדים מתפזרים אף על פי שחיתוכים סימטריים מבטלים זה את זה.
  • The integral of x^(−p) from 1 to infinity converges exactly when p>1. From zero to 1 it converges exactly when p<1. The same exponent behaves differently at the two boundaries. For positive integrands, comparison transfers convergence from a larger integrable function or divergence from a smaller nonintegrable one; keep the inequality direction correct. For an integral of a maximum or minimum, solve branch crossings and check which expression dominates each interval. For max(√(1−x²),x+1) on [−1,1], the interior crossing is zero; use the semicircle on [−1,0] and the line on [0,1]. The area is π/4+3/2, not the integral of either branch over the entire interval.
  • עבור סיבוב סביב ציר ה-x, דיסקים או טבעות אינטגרלים את π(R²²−r²²) dx. צלעות צילינדריות משתמשות ב-2π כפול רדיוס כפול גובה ומבצעות אינטגרציה במשתנה המתאים. בחרו שיטה בהתאם לגיאומטריה ואמתו רדיוסים אי-שליליים. שטח בין עקומים אינטגרלים עליון פחות תחתון, בפיצול שם שסדרתם משתנה. אינטגרל סימני אינו אוטומטית שטח גיאומטרי.
  • לעקומה מישורית נגזרת y=f(x), אורך הקשת הוא האינטגרל של sqrt(1+(f′(x))²) dx. משטח הנוצר מהיטוב של פונקציה לא שלילית f סביב ציר ה-x נוצר מאינטגרל השטח 2πf sqrt(1+(f′)²) dx. כמויות אלו שונות ממרחב. אם התחום אינו מוגבל, הנוסחה הגיאומטרית עדיין דורשת מבחן התכנסות.

דוגמה מאומתת

סובבו את y=1/x עבור x≥1 סביב ציר ה-x. נפח הדיסק הוא π כפול האינטגרל של 1/x², כך ש-V=π. אינטגרנד המשטח הצדדי הוא 2π(1/x)√(1+1/x⁴), לפחות 2π/x; האינטגרל הלא רגיל שלו מתפזר. נפח סופי אינו מעיד על שטח משטח סופי. השוואה זו נמנעת מניסיון למצוא פונקציה אנטי-פרמיטיבית מיותרת.

טעות נפוצה

לעולם אל תחשב ערך ראשי כאינטגרל פסול ממוצע, או להסיק סופיות של כמות גיאומטרית אחת מתוך אחרת.

C.6 · אקסטרימות רב-משתניות ואופטימיזציה מוגבלת

  • עבור פונקציה נגזרת בתחום פתוח, לקיצון מקומי פנימי יש גרדיאנט אפס. תנאי זה הוא הכרחי אך לא מספיק. בשני משתנים בנקודה קריטית, נניח D=f_xx f_yy−(f_xy)². אם D>0, f_xx>0 מעניק מינימום מקומי מוצק ו-f_xx<0 מעניק מקסימום מקומי מוצק; D<0 מעניק נקודת סדן. מבחנים אלו דורשים רגולריות מתאימה של הנגזרת השנייה סביב הנקודה.
  • כאשר D=0 המבחן של הנגזרת השנייה הוא חסר הסבר, ולא עדות לקיום נקודת סדן. הפונקציות x⁴+y⁴ ו-x⁴−y⁴ בעלות אותו הסיאן אפס בראשית הצירים, אך אחת מהן יש לה מינימום מוצק והשנייה משנה סימן. הערך לאורך כיוונים מנוגדים או השתמש בא-שוויון ישיר. עבור צורה ריבועית, חיוביות מוחלטת נותנת פרשנות הסיאן כללית יותר.
  • על אילוץ שוויון חלק g(x,y)=c עם גרדיאנט אי-אפס של g, פתור gradient f=lambda gradient g יחד עם g=c. משוואות אלו מייצרות מועמדים; הן אינן מסוגות או מבטיחות קיצון גללי. אם גרדיאנט האילוץ מתאפס, תנאי הרגולריות נכשל ומשוואות המכפלים עלולות לפספס קיצון מוגבל. טפל בנקודות כאלה בנפרד. עבור x²+y²=a ו-xy=b>0, (x−y)²=a−2b מראה הכרחיות a≥2b. זה גם מספיק: נניח s=√(a+2b), d=√(a−2b), x=(s+d)/2 ו-y=(s−d)/2. ערכים אלו ממשיכים ויש להם xy=b ו-x²+y²=a. תנאי מינימום בלבד זקוק לבדיקת הזמינות זו כדי לקבוע פתרונות.
  • פונקציה רציפה על קבוצת אפשרויות קומפקטית מגיעה לקיצונים גלליים. למצוא אותם, השוו בין כל המועמדים הפנימיים ובין כל חלקי הגבול, כולל פינות ונקודות קצה. עבור מלבן, אופטימיזציה של ההגבלות על כל קצה. עבור דיסק, הגבול המעגלי עשוי להשתמש בפארמטר או במכפלים. פתרון רק של גרדיאנט בלתי-מוגבל מתעלם מנצחי גבול אפשריים.

דוגמה מאומתת

מזער את x²+y² תחת התנאי x+y=6. גרדיאנט האילוץ הוא (1,1), ולכן 2x=lambda ו-2y=lambda. מכאן x=y והאילוץ נותן x=y=3, עם ערך 18. השלמת ריבוע על הישר נותנת x²+(6−x)²=2(x−3)²+18, ומוכיחה מינימום גללי. אין מקסימום על ישר בלתי-מוגבל זה, למרות קיום מועמד מכפלים.

טעות נפוצה

פתרון מכפלי לורנז הוא מועמד, ולא בהכרח מקסימום או מינימום. בדוק רגולריות ואת הקבוצה האפשרותית המלאה.

C.7 · שינויי מערכת צירים ותאורמות אינטגרל וקטורי

  • שינוי משתנים קושר את השטח או הנפח במונה הערך המוחלט של הקובץ היקומי. נקודות קוטביות משתמשות ב- r dr dtheta; נקודות צילינדריים משתמשות ב- r dr dtheta dz; נקודות כדוריות עם זווית phi הנמדדת מהציר z החיובי משתמשות ב- rho² sin(phi) dρ dphi dtheta. יש לפרט את קונבנציית הזוויות ולהמיר גם את הפונקציה בתוך האינטגרל וגם את האזור. אינטגרל של צפיפות אחידה שאינו מכיל את הקובץ היקומי יניב תוצאה פיזיקלית שגויה.
  • משפט גרין שווה בין אינטגרל סירקולציה על הגבול המישורי בעל כיוון חיובי P dx+Q dy לבין אינטגרל כפול של Q_x−P_y על האזור. ההנחות המקובלות דורשות שהמשתנים החלקיים מסדר ראשון יהיו רציפים על קבוצה פתוחה המכילה את האזור. חור באזור דורש גבול פנימי בעל כיוון שלילי משלו, או טיפול תקין אחר לאזור החסר. המשפט אינו יכול לחשב אינטגרל דרך סינגולריות של השדה.
  • משפט סטוקס שווה בין סירקולציה על גבול המשטח לבין אינטגרל המשטח של curl F כפול הנורמל המכוון. כלל היד הימנית מקשר בין כיוון הגבול לנורמל. משפט הדיוורגנס שווה בין פלוקס החוצה על פני משטח סגור לבין אינטגרל הנפח של div F. סירקולציה, פלוקס, קרל ודיוורגנס הם מושגים נפרדים; משפט הדיוורגנס המקובל דורש פני משטח סגורים.
  • לשדה גרדיאנטי יש אינטגרלי קו עצמאי במסלול, הנקבעים על ידי הפרשי פוטנציאל בין הנקודות הקצה. שדה רציף-גראדיאנטי וחסר קרל בקבוצה פתוחה פשוטה-קושרה הוא שמרני. חוסר קרל לבדו בקבוצה עם חור אינו מספיק. עבור F=(−y/(x²+y²),x/(x²+y²)), המקור נשלל; סירקולציה על מעגל היחידה היא 2π, למרות שקרל הוא אפס בכל מקום בו השדה מוגדר.

דוגמה מאומתת

עבור F=(x,y,z), התפרקות היא 3. לכן, הנפיצה החוצנית דרך הכדור ברדיוס 2 היא 3 כפול נפחו, או 3·(4π·2³/3)=32π. זאת נמנעת מפרמטריזציה של פני השטח. עבור השדה המישורי (−y,x), משפט גרן נותן סירקולציה בכיוון נגד כיוון השעון על מעגל היחידה כאינטגרל של 1−(−1)=2 על העיגול, ולכן 2π. הפכת הכיוון משנה את סימן הסירקולציה.

טעות נפוצה

קרל אפס אינו מספיק כאשר לאזור יש חור. פלוקס החוצה וסירקולציה נגד כיוון השעון משתמשים במשמטים ובכללי כיוונים שונים.

T.6 · פונקציות, ענפים הפוכים והרכבה

  • פונקציה מייחסת בדיוק תפוקה אחת לכל קלט מותר. חד-כיווניות פירושה שתפוקות שוות מחייבות קלטים שווים; על-כיווניות פירושה שכל אלמנט בקודומיין המצויין מושג. הפונקציה x↦x² מ-R ל-[0,∞) היא על-כיוונית אך לא חד-כיוונית. מ-[0,∞) ל-[0,∞) היא גם חד-כיוונית וגם על-כיוונית, ולכן בי-כיוונית. מ-[0,∞) ל-R היא עדיין חד-כיוונית אך מאבדת את העל-כיווניות. שמרו על האזור, התמונה והקודומיין נפרדים בבדיקת כל טענה.
  • פונקציה הפוכה הופכת בי-כיוונית. פתרו y=f(x) עבור x, ולאחר מכן השתמשו באזור המקורי כדי לבחור ענף. עבור f(x)=(x−2)²−5 עבור x≥2, ההפוך הוא 2+√(y+5) עבור y≥−5. הענף השלילי יחזיר קלטים מחוץ לאזור הנבחר. בדקו f⁻¹(f(x))=x עבור x מותר ו-f(f⁻¹(y))=y עבור y מותר; הרכבה אחת שלא נבדקה עלולה להסתיר טעות באזור.
  • הגרף ההופך משקף את הגרף המקורי ביחס לישר y=x; הוא אינו לוקח את ההופכים של ערכי הפונקציה. פונקציה עצמית-הופכת, או אינבולוציה, מקיימת f(f(x))=x בכל מקום שבו ההרכבה מוגדרת. גם −x על R וגם 1/x על R פרקו מאפס הם אינבולוציות. אינבולוציה מוסיפה ממש על תחום חייבת להיות זהות: אם f(x)>x, המוסיפות הממשית נותנת f(f(x))>f(x)>x, וארגומנט אנלוגי שולל f(x)<x.
  • איטרציה fⁿ מתייחסת להרכבה חוזרת, ולא לחזקה (f(x))ⁿ. חשב את ההרכבות הראשונות ובדוק את התחומים שלהם לפני שאתה מחפש מחזוריות. עבור f(x)=1/(1−x) ב-R באי-סדר 0 ו-1, מתקיים f²(x)=(x−1)/x ו-f³(x)=x. התמונה נשארת בתחום המותר. לכן, בצע הקטעה של מספר האיטרציות מודולו שלושה. נוסחה המוצגת השווה ל-x לאחר ביטול אינה משחזרת קלט אסור.

דוגמה מאומתת

עבור f(x)=(x−2)²−5 עם x≥2, מתקיים f(5)=4 ו-f⁻¹(4)=2+√9=5. הרבוע ללא מגבלות היה יוצר שני קלטים, −1 ו5, עם תפוקה 4. עבור g(x)=1/(1−x), האורביט 3→−1/2→2/3→3 היא בת תקופה שלוש, ולכן g⁸(3)=2/3; הספירה מתייחסת להרכבות, לא לחזקות eighth.

טעות נפוצה

שינוי הקודומיין משנה את השריון. החזר אנכי לאורך y=x הוא גרף הפוך; הופכת ערכי y היא פעולה שונה. אל תבטל קלטים אסורים.

T.7 · תמונות קבוצות, יחסים שוויון והפכת לוגית

  • עבור f:X→Y ו-A⊆X, התמונה f(A) מורכבת מכל הערכים f(a) כאשר a ב-A. נקודה נמצאת ב-f(A∪B) אם ורק אם היא מגיעה מ-A או מ-B, ולכן f(A∪B)=f(A)∪f(B). אם A⊆B, אזי f(A)⊆f(B). לעומת זאת, בחתך רק f(A∩B)⊆f(A)∩f(B) מתקבל באופן אוטומטי: ייתכן אותו ערך יגיע מקלט שונה. השתמש ב-f(x)=x², A={−1}, B={1}; התמונה השמאלית היא סגורה בעוד שהחתך הימני הוא {1}.
  • קדמויות מתנהגות אחרת. עבור C⊆Y, f⁻¹(C) כאן מייצגת את קבוצת כל הקלטים שנשלחים לתוך C, גם אם ל-f אין פונקציה הפוכה. השייכות לשתי קדמויות פירושה אותו קלט בדיוק ממפה לשתי קבוצות יעד. כתוצאה מכך, קדמויות שומרות על איחויים, חתכים ומשלים בהתייחס לתחום/קודומיין המצוינים. אל תעביר משפט על קדמויות לתמונות. אם f היא אינजेקטיבית, חתכי תמונות הופכים לשווים, כי ערכים שווים מבטלים קלט משותף.
  • קשר R על X הוא רפלקסיבי כאשר xRx לכל x, סימטריי כאשר xRy גורם ל-yRx, וטרנזיטיבי כאשר xRy ו-yRz גורמים ל-xRz. שלושת האופינים יוצרים קשר שוויון; מחלקותיו ממחלקות את X. במספרים שלמים, xRy כאשר x ו-y יש שארית זהה מודולו ארבע נותנות ארבע מחלקות. הקשר |x−y|≤1 הוא רפלקסיבי וסימטריי אך לא טרנזיטיבי: 0R1 ו-1R2 בעוד ש-0 אינו קשור ל-2. בדיקה של דיאגרמה אחת או שתיים בלבד אינה מספקת.
  • הצעה P⇒Q היא שגויה רק כאשר P נכון ו-Q שגוי. לכן, השלילה של P⇒(Q∧R) היא P∧(¬Q∨¬R), ולא ¬P⇒(¬Q∧¬R). שלילת "כל x יש לו תכונה A" נותנת "קיים x ללא A"; שלילת "קיים x" נותנת "כל x אינו". דוגמת נגד יכולה לשלול טענה אוניברסלית, בעוד דוגמאות אינן יכולות להוכיח אותה. הכמותיים שומרים על סדרם בשלילה פרטנית: ¬(∀x∃y S(x,y)) הוא ∃x∀y ¬S(x,y).

דוגמה מאומתת

תן ל-f למפות גם את a וגם את b לתווית L. עם A={a}, B={b}, מתקיים f(A∩B)=∅ בעוד ש-f(A)∩f(B)={L}. עבור xRy המוגדר על ידי x=y או x=−y ב-R, הרפלקסיביות והסימטריה נובעות ישירות, ושתי שינוי סימן עדיין נותן z=±x, מה שמוכיח טרנזיטיביות. המחלקות הן {x,−x}, כאשר {0} היא סוגליה. statement שגויה "כל קובץ מאוחזב יש לו hash" פירושה לפחות קובץ אחד שאינו מאוחזב no hash; היא אינה פירושה שכל הקבצים חסרי hash.

טעות נפוצה

f⁻¹(C) יכולה להציג קבוצת קדמויות ללא פונקציה הפוכה. יחס הרפלקסיבי וסימטרי עשויStill to fail טרנזיטיביות. שלל את כל הביטוי לפני שאתה מצמצם את חלקיו.

T.8 · תנודתיות, היסק בייזי ושגיאת דגימה

  • עבור P(B)>0, מתקיים P(A|B)=P(A∩B)/P(B): יש להגביל את האוכלוסייה ל-B לפני חישוב השבר ב-A. עצמאות אומרת P(A∩B)=P(A)P(B), או באופן שקול P(A|B)=P(A) כאשר המכנה אינו אפס. אירועים בלתי תואמים עם סיכויים חיוביים לא יכולים להיות עצמאיים, מכיוון שהסיכוי המשותף שלהם הוא אפס. דגימה ללא החזרה משנה בדרך כלל את הסיכויים הבאים; מכנה קבוע לגרירות עוקבות יתאר ניסוי שונה.
  • בנה הסתברויות משותפות על ידי הכפלת פרופורציה לקטגוריית קודמת בהסתברות תנאיית הרלוונטית. אם D הוא המצב ו-+ תוצאה חיובית, אז P(D∩+)=P(D)P(+|D). ההסתברות הכוללת לחיוב היא P(D)P(+|D)+P(not D)P(+|not D), כיוון שהם בלתי-תואמים ומכסים כל תוצאה חיובית. בייס מחלק את ההסתברות המשותפת הראשונה בסך הכל זה. רגישות היא P(+|D), בעוד ספציפיות היא P(−|not D); שיעור התוצאה החיובית השגויה הוא אחד פחות הספציפיות.
  • למבחן הדמייתי עם תפוצה 2%, רגישות 90% וספציפיות 95%, השתמש באוכלוסייה בגודל 10,000 לשם בהירות. מתוך 200 אנשים עם המצב, 180 יבצעו בדיקה חיובית. מתוך 9,800 שאינם עם המצב, 490 יבצעו בדיקה חיובית. לכן, מתוך 180 מתוך 670 תוצאות חיוביות, יש להם את המצב: פוסטריורי 18/67, כ-26.9%. הפיכת התנאיית תניב 90%, ותענה לשאלה שונה. זהו מודל מתמטי, ולא המלצה לגבי החלטות קליניות.
  • עבור תצפיות עצמאיות ואחידות-חלוקה (i.i.d.) עם שונות סופית σ², לממוצע הדוגמה יש ציפיה μ ושונות σ²/n; טעות התקן שלו היא σ/√n. זהו התפשטות של ממוצעי דוגמה חוזרים, לא התפשטות של תצפיות יחידות. ריבוי n פי ארבעה מחצית את טעות התקן, ולא מרבע אותה. נתונים מאוכלוסייה נורמלית נותנים ממוצע נורמלי בדיוק; אחרת קירוב גבול מרכזי דורש תנאים וגודל דוגמה מספקים. קורלציה פוגעת בחישוב השונות העצמאי הפשוט.

דוגמה מאומתת

נתון P(A)=0.4, P(B)=0.5 ו-P(A∩B)=0.3. אזי P(A|B)=0.6, ולכן A ו-B אינם עצמאיים, שכן 0.3≠0.4·0.5. אם למשתנה סטיית תקן 12, לדוגמה עצמאית בגודל 36 יש שגיאת תקן של הממוצע 2. הגדלת גודל הדוגמה ל-144 נותנת 1; סטיית התקן של תצפית יחידה נשארת 12.

טעות נפוצה

אל תפוך את P(+|D) ל-P(D|+). כלול תוצאות חיוביות שגויות במכנה הפוסטריורי. לסטיית התקן של תצפיות יחיד ולטעות התקן של הממוצע שלהם יש התנהגות שונה בקשר לגודל הדוגמה.

T.9 · דמיון, קנה מידה ומיקום מרחק קוני

  • משולשים חולקים (similar) כאשר הזוויות המתאימות שלהם תואמות; יחס הצלעות המתאימות שלהם יהיו שווים. כתוב את התאמת הקודקודים במפורש. אם למשולש APQ יש זווית A השווה לזווית A של ABC וזווית P השווה לזווית C, ההתאמה הממוקדת היא A↔A, P↔C, Q↔B. לכן AP/AC=AQ/AB=PQ/CB. הצלע AP נמצאת על AB אך מתאימה ל-AC; התאמה לפי מיקום צלע או לפי האות P יכולה לתת יחס שגוי.
  • עם גורם קנה מידה אורך משותף k>0, אורכים מכפילים ב-k, שטחים ב-k² ונפחים ב-k³. עליה ב-30% באורך פירושה k=1.30, ולכן עליה בשטח של 1.30²−1=0.69, או 69%; זוהי לא 60%. עבור גוף דומים עם יחס נפח של 27, יחס האורך הוא 3 ויחס שטח הפנים 9. שינויים אחוזיים והפרשים מוחלטים הם כמויות שונות; כתוב את היחס החדש-ל-yashan לפני המרה לאחוז.
  • מעגל מקבע מרחק לנקודה אחת. אלפס מקבע את סכום המרחקים לשני הצירים. היפרבולה מקבעת את ההפרש המוחלט של מרחקים אלו; פרבולה מקבעת שוויון של מרחק לציר וליצור. אלו הגדרות של קבוצות נקודות, לא טיוטות לשינון. עבור צירים (−c,0) ו-(c,0), לאלפס יש סכום 2a כאשר a>c. היפרבולה שאינה דגנרטיבית משתמשת בהפרש מוחלט 2a כאשר 0<a<c; הפרש חתום מבדיל בין שני ענפייה.
  • עבור ההיפרבולה עם ציר מעבר אנכי, c²=a²+b² והמשוואה היא x²/a²−y²/b²=1. נתון r_A הוא המרחק ל(-c,0) ו-r_B המרחק ל(c,0). התנאי r_A−r_B=2a>0 בוחר בענף הימני x≥a; התנאי השלילי בוחר את השמאלי. הריבוי יכול לאבד את הסימן, ולכן יש לבדוק את תנאי המרחק המקורי לאחר קבלת המשוואה. הפרש אפס נותן את האנכי האמצעי ולא היפרבולה; הפרש העולה על הפרדה בין הצירים בלתי אפשרי לפי אי-שוויון המשולש.

דוגמה מאומתת

נתון AB=10, AC=15 ו-BC=20. נקודה P על AB מקיימת AP=6, ו-Q על AC גורמת לכך שזווית APQ שווה לזווית ACB. אזי AP/AC=6/15=2/5, ולכן PQ=8 ו-AQ=4. בנפרד, צירים ב-(−5,0),(5,0) ומרחק שמאלי פחות מרחק ימני השווה ל6 נותנים a=3, b²=25−9=16: x²/9−y²/16=1 כאשר x≥3. הנקודה (−3,0) מקיימת את המשוואה הריבועית אך אינה עומדת בתנאי החתום.

טעות נפוצה

התאם זוויות לפני צלעות. אחוזי שטח משתמשים בריבוע של גורם האורך. משוואת מרחק ריבועית עשויה לתאר את שני הענפים גם כאשר הבעיה המקורית דורשת רק אחד.

C.8 · פאזה טריגונומטרית ועקומות פרמטריות

  • עבור y=A cos(ωx−φ) כאשר A>0 ו-ω>0, האמפליטודה היא A, המחזור הוא 2π/ω, וההזזה האופקית היא φ/ω. זווית הפאזה φ נמדדת בתוך הארגומנט של הקוסינוס; היא אינה עצמה ההזזה האופקית אלא אם ω=1. התחל מרווח שיא-לשיא למציאת המחזור וממרחק קו אמצע-לשיא עבור האמפליטודה. כדי למצוא פאזה, הצב נקודה ידועה ובדוק את כיוון התנועה שם. פאזות שקולות נבדלות ב-2π.
  • עבור y=−2 cos(3x), ניתן לכתוב מחדש את המודל עם אמפליטודה חיובית כ-2 cos(3x−π). האמפליטודה שלו היא 2, מחזור 2π/3, ופאזה π; ההזזה ימינה המקבילה היא π/3. שיאים מתרחשים שם ש-3x−π הוא כפולה של 2π. נקודה בגרף ב-x=0 וב-y=0 לבד לא יכולה לקבוע פאזה באופן ייחודי: נטיות או נקודה נוספת מבדילות בין הזוויות האפשריות. יחידות וקונבנציות זווית חשובות; נגזרות טריגונומטריות בק্যালקולוס רגיל משתמשות ברדיאנים.
  • כי curves פרמטריים מגדירים x=x(t), y=y(t). ביטול t מתאר ערכת נקודות אך עלול לאבד הגבלות וכיוון. עבור x=cos³t, y=sin³t, שורשי קובע ממשיים נותנים |x|^(2/3)+|y|^(2/3)=1, אסטרויד עם קונטים בצירים. כאשר t נע from 0 עד 2π, הוא מתחיל ב-(1,0), עובר (0,1) ב-π/2 ומתקדם נגד כיוון השעון. הגבלת t ל-[0,π/2] נותנת רק קשת במעגל הראשון, ולא את כל מקום הנקודות האיפלוסיטיבי.
  • כאשר dx/dt≠0, מתקיים dy/dx=(dy/dt)/(dx/dt). משיק אנכי דורש בדרך כלל dy/dt=0 ו-dx/dt≠0; משיק אנכי הופך בדרך כלל את התנאים הללו. אם שניהם מתאפסים, יש לבדוק גבול או פיתוח מקומי במקום לקחת 0/0 כשיפוע. עבור x=t², y=t³ ב-t=0, המנה עבור t≠0 היא 3t/2 והיא שואפת לאפס: הקונט יש משיק אנכי. מהירות פרמטרית אפס אינה לבד מיקום מקסימום או מינימום מקומי של y כפונקציה של x.

דוגמה מאומתת

עבור y=−2 cos(3x), מינימוסים כוללים x=0 ומקסימוסים כוללים x=π/3. נציגת הפאזה 2 cos(3x−π) נותנת אותן ערכים. עבור x=2 cos t, y=sin t, ביטול נותן x²/4+y²=1; ב-t=π/4, dx/dt=−√2 ו-dy/dt=√2/2, ולכן שיפוע −1/2. תחום הפרמטר המלא [0,2π] משרטט את האליפסה פעם אחת נגד כיוון השעון.

טעות נפוצה

זווית פאזה והזזה אופקית נבדלות על ידי גורם התדר. משוואה אינוליציטית יכולה להוסיף חלקים משרטטות של העקומה. אם שתי הנגזרות של הפרמטר מתאפסות, השתמש בלוגיקה מקומית במקום לסמן כל נקודה ככזו כמינום.

T.10 · גיאומטריה וקטורית, הקשרות ושטח מכוון

  • עבור וקטורים ממשיים שאינם אפס u,v מתקיים: u·v=|u||v| cos θ. מכפלה סקלרית חיובית, אפס או שלילית מתאימה לזווית חדה, ישרה או קהה בהתאמה. ההפרשה הסקלרית של v לאורך u היא (v·u)/|u|; ההפרשה הווקטורית היא ((v·u)/(u·u))u. ההפרש מההפרשה הזו אנכי ל-u. אל תבלבל בין וקטור מופרש לבין רכיב הסקלר החתום שלו. הווקטור האפס אנכי לכל וקטור אך אין לו כיוון זוויתי מוגדר.
  • עבור וקטורים בתלת-מימד, u×v מאונך לשניהם ואורכו |u||v| sin θ. חישוב הקואורדינטות נעשה על ידי (u₂v₃−u₃v₂, u₃v₁−u₁v₃, u₁v₂−u₂v₁). אורך זה הוא שטח המקבילית, ולכן משולש המורכב משני וקטורי צלע בעל מחצית משטח זה. הפיכת הסדר שלהם הופכת את הכיוון של המכפלה הווקטורית אך שומרת על השטח. בנה שני וקטורי הצלע מאותו קודקוד; מכפלה של שני וקטורי מיקום שאינם קשורים זה לזה מדדה בדרך כלל שטח שגוי.
  • המשוואה למישור העובר דרך הנקודה p עם נורמל n שאינו אפס היא n·(x−p)=0. המרחק מ-q למישור הוא |n·(q−p)|/|n|; המכנה מנרמל את קנה המידה של המשוואה. מכפלה משולשת סקלרית u·(v×w) נותנת נפח מקבילית חתום; הערך המוחלט שלה הוא הנפח הגיאומטרי. אפס במכפלה משולשת מעיד על תלות של שלושת וקטורי הצלע, ולא בהכרח על כך שכל זוג מהם אנכי או מקביל.
  • עבור ארבעה וקטורים מישוריים, ישנם שישה מכפלות סקלריות ללא סדר. התצורת e₁,−e₁,e₂,−e₂ כוללת שתי מכפלות שליליות וארבע אפסים; e₁,e₁,e₂,e₂ כוללת שתי מכפלות חיוביות וארבע אפסים. ארבעה וקטורים שאינם אפס אינם יכולים להכיל מכפלה סקלרית שלילית בכל זוג. סדר את הכיוונים שלהם סביב המעגל: כל פערוץ זוויתי עוקב חייב לעמוד ב-90°, מה שמחייב את סכום הארבעה פערוצים לעלות על 360°. וקטור אפס אינו יכול לתקן דרישה של מכפלות שליליות מוחלטות, כי מכפלותיו מתאפסות.

דוגמה מאומתת

עבור p=(0,0,0), q=(2,0,0), r=(0,3,0), הצלעות הן u=(2,0,0), v=(0,3,0). המכפלה הווקטורית שלהן היא (0,0,6), ותוצאת שטח המשולש היא 3. עבור w=(3,4) ו-u=(1,0), ההפרשה הווקטורית היא (3,0) והשארית האנכית היא (0,4). המישור 2x−y+2z=6 בעל אורך נורמל 3, ולכן המרחק שלו מהראשית הוא 6/3=2.

טעות נפוצה

גודל המכפלה הווקטורית הוא שטח המקבילית, ולכן יש לחלק אותו בחצי כדי לקבל את שטח המשולש. אפס במכפלה סקלרית הוא הוכחה אלגברית לאנכיות גם עבור וקטור אפס. במרחק למישור יש לחלק באורך הנורמל.

C.9 · גורמי אינטגרציה ומשוואות דיפרנציאליות לא הומוגניות

  • משוואה ליניארית מסדר ראשון היא בצורת y′+p(x)y=q(x) על רווח שבו המקדמים רציפים. היא אינה חייבת להיות ניתנת להפרדה. הגדר μ(x)=exp(∫p(x)dx). מכיוון ש-μ′=pμ, הכפלה נותנת (μy)′=μq, ולכן y=μ⁻¹(∫μq dx+C). בחר נגזרת נוחה כלשהי ל-p; קבוע האינטגרציה שלו רק משנה קנה מידה ל-μ ומצטלם מהפתרון. יישם נתוני התחלה לאחר האינטגרציה, והשאיר נקודות מקדם סינגולרי מחוץ לרווח שנבחר.
  • עבור y′+2xy=x עם תנאי ההתחלה y(0)=1, גורם האינטגרציה הוא μ=e^(x²). מכאן (e^(x²)y)′=x e^(x²), וקבוצת האינטגרלים שלה היא e^(x²)/2+C. לכן y=1/2+C e^(−x²), ותנאי ההתחלה נותנים C=1/2. הצבה ישירה מאמתת את y′+2xy=x. גורם האינטגרציה הופך את אגף שמאל לנזילת מכפלה; אינו גורם נוסף שנותר כוכר בביטוי המקורי באגף ימין בתשובה הסופית.
  • עבור ay″+by′+cy=r(x) כאשר a אינו אפס, פותרים את המשוואה האופיינית aλ²+bλ+c=0 לחלק ההומוגני. שורשים ממשיים נפרדים נותנים שני מעריכים; שורש כפול λ נותן (C₁+C₂x)e^(λx); שורשים α±iβ נותנים e^(αx)(C₁ cos βx+C₂ sin βx). הפתרון המלא הוא y_h+y_p. כפייה פולינומלית מציעה ניסיון פולינומלי פרטי; כפייה מעריכית או סינוס/קוסינוס מציעה את המשפחה המתאימה, עם מספיק מקדמים כדי להתחשב בנגזרות.
  • אם ניסיון פרטי חופף לפתרון הומוגני, הוא לא יכול לייצר את הכוח המחייב: כפול ב-x פעם אחת לשורש פשוט, פעמיים לשורש חוזר. עבור y″−3y′+2y=e^x, הניסיון הרגיל Ke^x מבטל את עצמו. ניסיון Kxe^x נותן −Ke^x, ולכן y_p=−xe^x. תנאי ההתחלה קובעים את הקבועים ההומוגניים רק לאחר הוספת y_p. הצבת הפונקציה הסופית במשוואה המקורית לבדיקת סימנים וכוח מחייב; בדיקת תנאי התחלה בלבד אינה יכולה לאמת את המשוואה הדיפרנציאלית.

דוגמה מאומתת

For y″−3y′+2y=4, the characteristic roots are 1 and 2. A constant particular solution y_p=2 gives 2y_p=4, so y=C₁e^x+C₂e^(2x)+2. For y′+2xy=x and y(0)=1, the separate first-order solution is y=(1+e^(−x²))/2. These illustrate distinct methods; neither equation becomes homogeneous just because its left side is linear.

טעות נפוצה

שמור על הפתרון הפרטי. ניסיון רזוננטי זקוק לגורם x. גזירת גורם האינטגרציה תקפה על מרווח מקדם תקף ואינה צריכה לחלק ב-y או לוותר בשקט על פתרונות אפס.

T.11 · הרכבות חלשות, אינווריאנטים של לולאות ועקבות סכמת זרימה

  • מספר הפתרונות במספרים שלמים לא שליליים של x₁+⋯+x_k=n הוא C(n+k−1,k−1), עבור n≥0 ו-k≥1. מייצגים n כוכבים זהים המופרדים לתוך k קופסאות ממונות על ידי k−1 קווים; קווים סמוכים וקווים בקצוות מאפשרים כניסה אפס. הקופסאות נבדלות זו מזו, האובייקטים אינם. ספירת סימונים נפרדת הייתה במקום זאת מקצה לכל סימון באופן עצמאי, ונותנת k^n לפני מגבלות אחרות. יש לקבוע את הדגם מהמה שמייצגים האובייקטים והקבלנים, ולא מהמקדם הבינומי המוכר.
  • עבור הקצאות חיוביות x_i≥1, נניח z_i=x_i−1; סך הכול הנותר הוא n−k, וזה נותן C(n−1,k−1) כאשר n≥k. גבולות תחתונים כלליים יותר x_i≥a_i מטופלים על ידי חיסור כל a_i. לפחות אפס אחד הוא המשלים לכל הכניסה חיובית: חסור C(n−1,k−1) מהסך הכול הלא-שלילי. מקרים חופפים כמו בדיוק שתי קופסאות ריקות זקוקים לספירה שונה; חיסור כל מקרה קופסה ריקה באופן עצמאי יגרום לספירה כפולה של החיתוכים שלהם.
  • Trace a flowchart one executed statement at a time, recording variables in a table. Distinguish assignment from a mathematical equality test; the right side of an assignment uses the old value before replacement. Record which branch executes next and which variables reset. A new outer-loop candidate may reset an inner sum without resetting the candidate itself. For a process that adds 1,3,5,… to S from zero, after m additions S=m² and the next addend is 2m+1.
  • אינבריאנט מחזור הוא נכון לפני ואחרי כל איטרציה. אינבריאנט סכומי הריבועים מתקיים בהתחלה ב-m=0 ונשמר כי m²+(2m+1)=(m+1)². אינבריאנט לבדו אינו מוכיח עצירות. כדי לבדוק אם מספר שלם N≥0 הוא ריבוע על ידי הוספת מספרים זוגיים עד S≥N, S גדל ללא גבול; באופן שקול m עולה וחייב להגיע לגבול כמו N. ברגע היציאה, שוויון מוכיח ריבוע וחריגה מוכיחה שאינו ריבוע. ערך מודפץ חייב להיות מושג בדרך ביצוע בפועל; דפוס מספרי סביר לבדו אינו עקיבה.

דוגמה מאומתת

חלק 11 טוקנים זהים בין 4 קופסאות נקובות. מספר ההקצאות הלא-שליליות הוא C(14,3)=364; מספר ההקצאות החיוביות כולן הוא C(10,3)=120. לכן 244 הקצאות יש לפחות קופסה ריקה. עבור בדיסת סכום זוגי עם N=10, S מתקדם 0,1,4,9,16; הוא חורג הגבול ומדחה 10. עבור N=9 הוא יוצא ב-S=9 לאחר שלוש הוספות. התוספים הבאים הם 1,3,5,7,9; עמודות הסכום והתוסף הבא אינם צריכים להתבלבל.

טעות נפוצה

אובייקטים זהים ואובייקטים נבדלים משתמשים בדגמים שונים. לפחות קופסה ריקה אחת אינה זהה למדויק אחת. במפה זרימה, שמור על סדר העדכון והחל רק משתנים שהמסלול המבוצע בפועל מאפס.

C.10 · גזירה סתומה ודאקואן ההפוך

  • עבור פונקציה הניתנת לגזירה F(u,v)=(x,y)=(f(u,v),g(u,v)), הג'קוביאן שלה הוא J=[[f_u,f_v],[g_u,g_v]]. שינויים קטנים מקיימים [dx,dy]ᵀ=J[du,dv]ᵀ ברמת הסדר הראשון. כדי למצוא את u_x תוך שמירה על y קבוע, גזור את שתי משוואות ההגדרה לפי x: f_u u_x+f_v v_x=1 ו- g_u u_x+g_v v_x=0. אלו מערכת ליניארית זוגית, ולא שתי כללי הפיכה סקלארית עצמאיות.
  • אם f ו-g הן רציפות-נגזירות בסביבת הנקודה ו-det J=f_u g_v−f_v g_u אינו אפס שם, משפט הפונקציה ההפוכה מספק הופכה מקומית נגזרת. הנגזרת שלה היא J⁻¹=(1/det J)[[g_v,−f_v],[−g_u,f_u]]. ולכן u_x=g_v/det J, u_y=−f_v/det J, v_x=−g_u/det J ו-v_y=f_u/det J. יש להעריך כל נגזרת בנקודה המתאימה. הופכה מקומית צריכה להימתח להופכה גלובלית.
  • למשוואות אינפלסיטיות H(u,v,x,y)=0 ו-K(u,v,x,y)=0, נגזור תוך שמירה על הקואורדינטה העצמאית הנדרשת. פותרים [[H_u,H_v],[K_u,K_v]][u_x,v_x]ᵀ=−[H_x,K_x]ᵀ. הקובץ במשתנים המבוקשים u,v חייב להיות שונה מאפס כדי להשתמש במשפט הפונקציה האינפלסיטית הרגיל. הסימנים בצד ימין נובעים מהעברת הנגזרות הידועות לצד השני. אם הקובץ מתאפס, משפט זה אינו מחייב; הוא אינו מוכיח לבד כי אין הפכה או פתרון אינפלסיטי.
  • הקיצור הסקלארי du/dx=1/(dx/du) תקף עבור אינברס בעל משתנה אחד עם נגזרה שאינה אפס, אך בדרך כלל נכשל במערכת זוגית כי v משתנה כדי לשמור על y קבוע. עבור x=u+v,y=u+2v, ה-J=[[1,1],[1,2]] בעל נקבע 1 וההפוך הוא [[2,−1],[−1,1]]. לכן u_x=2 בעוד ש-1/f_u=1. ג'קוביאן הפוך ממיר רגישויות דיפרנציאליות; אינטגרל שינוי משתנים לעומת זאת משתמש בנקבע המוחלט לקנה מידה של שטח או נפח, ולא ברכיב הפוך נבחר.

דוגמה מאומתת

קח x=u²+v ו-y=u−v. ב-(u,v)=(1,0), התוצאה היא (1,1), וה-J=[[2,1],[1,−1]] בעל נקבע −3. ההפוך הוא [[1/3,1/3],[1/3,−2/3]], ולכן u_x=1/3 ו-v_y=−2/3 שם. הכפלת J בהפוך זו נותנת את המטריצה הזהות. ההפיכה 1/f_u=1/2 אינה u_x כי שינוי ב-u דורש גם שינוי ב-v כדי לשמור על y קבוע.

טעות נפוצה

גזור את שתי המשוואות וצין איזו תוצאה מוחזקת קבועה. נקבע שאינו אפס מבטיח אינברס מקומי תחת תנאי הרגולריות; נקבע אפס אינו הוכחה לכך שלא ניתן. השתמש ברכיב הפוך לרגישויות ובנקבע המוחלט לאינטגרציה.

A.7 · פירוק LU ואפסות של מפות מורכבות

  • פירוק LU מבטא מטריצה מרובעת כמכפלה של מטריצות משולשת תחתונה L ומעלית U. כאשר ל-L יש יחידות באלכסון הראשי, ההצבה הקדימה פשוטה במיוחד. מטריסה הפיכה אינה חייבת לקבל את הצורה הזו ללא החלפת שורות: אפס באזור הפיווט הראשון עשוי לדרוש הופעה. עבור PA=LU, פותרים Ly=Pb ואז Ux=y. ההופעה פועלת גם על צד ימין וגם על מטריסת המקדמים. פיוטות ראשיות-ראשוניות לא-אפסיות מצדיקות את שיטת ההוצאה הרגילה ללא החלפת שורות, ולא הפיכות המטריסה לבדה.
  • במשוואה Ly=b מחשבים את y מלמעלה למטה, על ידי חיסור איברים שכבר נודעו; מחלקים באלכסון הנוכחי אלא אם כן הוא אחד. במשוואה Ux=y מחשבים את x מלמטה למעלה. עבור כל משוואה מחליפים בחזרה לתוך השורה המקורית כדי לבצע בדיקה. שימוש חוזר בפירוק LU עבור מספר רב של צדדים ימנים נמנע מהצרת תהליך ההוצאה: פירוק צפוף דורש עבודה בדרגת קוב במימד, בעוד שהצבה משולשת בודדת דורשת עבודה בדרגת ריבוע.
  • עבור B:V→W ו-A:W→Z, הליבה של B כלולה בליבה של (A∘B), אך האחרונה יכולה להיות גדולה יותר. הווקטורים הנוספים הם אלו שממופים על ידי B לתוך ליבת A. מגבירים את B לליבת (A∘B): התמונה שלה היא im B∩ker A והליבה היא ker B. חוק דרגת-אפס למפה המוגבלת נותן dim ker(A∘B)=dim ker B+dim(im B∩ker A). החיתוך, ולא כל הליבה של A, קובע את האפוסיות הנוספת.
  • עבור אנדומורפיזמים של R⁶ עם נולות A=2 ו-nolity B=3, ריבוק B=3 וממד החיתוך יכול לנוע מ-0 עד 2. ולכן נולות של A∘B נעה מ-3 עד 5. הגבות תלויים במרחב הביניים המשותף: עבור תת-מרחבים של מידות r ו-s במרחב בעל מידה m, החיתוך שלהם יש מידה בין max(0,r+s−m) ומינימום(r,s). הפכת הרכישה יכולה לשנות את הנולות שלה, גם אם AB ו-BA מוגדרים שניהם. יש לבחור מרחבים תואמים לפני יישום נוסחות אלו.

דוגמה מאומתת

נתון L=[[1,0,0],[2,1,0],[−1,3,1]], U=[[2,1,−1],[0,3,2],[0,0,4]], ו-b=(−1,−1,12). הצבה קדימה נותנת y=(−1,1,8). הצבה אחורית נותנת x₃=2, x₂=(1−4)/3=−1, ו-x₁=(−1−(−1)+2)/2=1. לכן x=(1,−1,2). כפל Ux נותן y וכפל Ly נותן b, בו-זמנית בדיקת סדר הגורמים.

טעות נפוצה

פתור עם L קודם ועם U לאחר, והחלף את b אם PA=LU. נולות של רכישה אינה אוטומטית סכום של שתי הנולות; רק חיתוך התמונה-הליבה מוסיף לנולות B.

C.11 · אינטגרציה בחלקים, הפיכת סדר וסימטריה

  • אינטגרציה בחלקים נובעת מכלל המכפלה: ∫u dv=uv−∫v du. עבור אינטגרלים מוגדרים יש לכלול את איבר הגבול בשתי הקצוות. עם I_n(x)=∫₁ˣ(ln t)^n dt, יש לבחור u=(ln t)^n ו-dv=dt. עבור n≥1 הגבול התחתון מתאפס, ונותן I_n=x(ln x)^n−n I_(n−1). סימן פלוס יהיה נגד זהות הנגזרת. יש לשמור על אותו גבול תחתון במשוואה חוזרת; שינוי שלו משנה את הקבועים.
  • עבור אינטגרלים לא רציפים, תחילה יש להשתמש בזהות על קצוות סופיים, ולאחר מכן להבטיח את הגבול התחומי והאינטגרל הנותר. אם ∫₋∞^∞e^(−x²)dx=√π, נגדיר u=x ו-dv=x e^(−x²)dx עבור ∫x²e^(−x²)dx. מכיוון ש-v=−e^(−x²)/2 ו-x e^(−x²)→0 בשתי האינסופיות, הרמור השני המלא הוא √π/2. זוגיות מעניקה את רמור חצי הקו החיובי √π/4. גבול שנעלם הוא חלק מההוכחה, ולא תכונה אוטומטית של כל אינטגרל לא רציף.
  • כדי להפוך את ∫₀¹∫ₓ¹F(x,y)dy dx, יש לתאר את המשולש 0≤x≤y≤1, ולאחר מכן לכתוב אותו מחדש כ-∫₀¹∫₀ʸF(x,y)dx dy. גם המרווח החיצוני וגם הגבנות הפנימיות משתנות; החלפת סימנים לבדה משנה את האזור. עבור F=e^(y²), אינטגרציה לפי x קודם נותנת ∫₀¹y e^(y²)dy=(e−1)/2. רציפות במשולש הקומפקטי הזה הופכת את ההחלפה למאפשרת; מקרים עם singularities או אינטגרציה תנודתית דורשים זהירות מוגברת.
  • אם פונקציה אינטגרבילית ב-[a,b] מקיימת f(a+b−x)=−f(x), השכפול הופך את האינטגרל לשלוש his שלילי, ולכן לאפס. עבור sin(2mx)/sin x ב-[0,π] עם m שלם חיובי, ההיפוך x↦π−x משנה את סימן המונה ושומר על המכנה. הסינגולריות apparent בקצוות נראות כהסרתיות: הגבולות הם 2m באפס ו−2m ב-π. בדוק גבולות אלו לפני שימוש בסימטריה; ביטול אינו מחליף אינטגרביליות.

דוגמה מאומתת

עבור I₂(x)=∫₁ˣ(ln t)²dt, הרקורר נותן x(ln x)²−2I₁(x), כאשר I₁(x)=x ln x−x+1. לכן I₂=x[(ln x)²−2ln x+2]−2. הקבוע −2 מבטיח I₂(1)=0. בנפרד, הפיכת האינטגרל המשולש e^(y²) מייצרת גורם y מאורך ה-x הפנימי; השמדת גורם זה תחזיר את הקושי המקורי ותשנה את הערך.

טעות נפוצה

אינטגרציה לא רגילה בחלקים דורשת גבולות קצה. בנה מחדש את האזור לפני היפוך הסדר. אינטגרנד מוחזר עם מראה מוזר חייב להיות אינטגרבילי, כולל כל הקצוות ההסרה.

C.12 · קצבים קשורים וגבולות מנה נשלפים

  • עבור כמות V התלויה בעומק h(t) משתנה, כלל השרשרת נותן dV/dt=V′(h) dh/dt. במכל שנשכך יש dh/dt<0, ולכן dV/dt עם סימן הוא שלילי; גדול של יציאה הוא השלוש his. צייר את הגיאומטריה וקבע את העומק הרגעי לפני הצבת מספרים. אל תטפל בקצב כנפח סטטי חלוקה בזמן שעבר אלא אם המצב מצין באמת קצב ממוצע קבוע.
  • למכל כדורי ברדיוס R יש רדיוס חוצה R²−(R−h)²=2Rh−h² בעומק h מהתחתית. אינטגרציה של אזורים מעגליים אלו נותנת את נפח הכיפה V(h)=π(Rh²−h³/3), עבור 0≤h≤2R. הגזירה שלו π(2Rh−h²) היא שטח החוצה הנוכחי. ב-R=3, h=1, dh/dt=−1/4, קצב נפח עם סימן הוא −5π/4 וגדול יציאה 5π/4. הנוסחה עובדת גם לכיפות רדות וגם לעמוקות בתחום המצוין.
  • אם f ו-g הן נגזרות רצופות בסביבת אפס, f(0)=g(0)=0 ו-g′(0)≠0, אז f(x)/g(x) שואף ל-f′(0)/g′(0). זה נובע מ-f(x)=f′(0)x+o(x) ו-g(x)=g′(0)x+o(x); רציפות של g′ שומרת על המוגדרות של המנה בסביבה למעט באפס. מילוי גבול זה נותן הרחבה רציפה. הטיעון אינו דורש f′(0) שונה מאפס, והוא אינו מוכיח שהמנה המורחבת נגזרת.
  • עבור f(x)=x|x| ו-g(x)=x, שניהם רציפים ונגזרים, f(0)=g(0)=0 ו-g′(0)=1. המנה שלהם עבור x≠0 היא |x|, שמרחיבה רציפות באפס אך יש לה נגזרות חד-צדדיות שונות שם. עבור (f²−f)/(2g−g³), פקטוריזציה נותנת (f/g)(f−1)/(2−g²); הגבול ההסרה שלו הוא −f′(0)/(2g′(0)). גורמים נוספים שואפים ל-1 ו-2. יש להבחין בין גבול המנה לבין הנגזרת של ההרחבה שלה.

דוגמה מאומתת

עבור כדור עם R=3 ועומק h=1, שטח החתך הוא π(6−1)=5π. ירידה בעומק של 1/4 ליחידת זמן מוציאה נפח בגודל 5π/4 ליחידת זמן. עבור f(x)=sin(2x), g(x)=3x, המנה מתרחבת באפס עם ערך 2/3. גבול זה אינו אומר דבר על גודל המיכל ואינו צריך להיות מוחלף כקצב נגזרת ללא זיהוי המשתנים התלויים.

טעות נפוצה

השתמש בשטח החוצה הרגעי, לא בשטח כולל של המכל. דווח על שינוי נפח עם סימן או על יציאה חיובית לפי הדרישה. גבול מנה הסרתי סופי מקיים רציפות, לא נגזרות של המנה המלאה.

T.12 · השלמות המטרית וסגירות ממבוסס

  • לפונקציה חד-חדית h:X→R, המרחק d(x,y)=|h(x)−h(y)| הוא מטריקה: הסימטריות ואי-שוויון המשולש נובעים מ-R, והחד-חדיות מבטיחה ש-d(x,y)=0 רק כאשר x=y. הפונקציה h היא איזומטריה לתמונתה h(X). אם h אינה חד-חדית, ההקמה הזו עשויה להיות רק פסודומטריקה. מרחקים מוגבלים אינם מוכיחים שמרחב שלם, ומ Set ידוע של נקודות יכול להציג התנהגות Cauchy שונה לחלוטין תחת מטריקות שונות.
  • המרחק המושב הוא שלם בדיוק כאשר התמונה h(X) שלמה במרחק הממשי הרגיל. תת-סט סגור ב-R הוא שלם. עבור h(x)=arctan x על R, התמונה היא (−π/2,π/2), שאינו כולל את הקצוות שלו. הרצף n הוא Cauchy במרחק המושב מכיוון ש-arctan n→π/2, אך אין ממשי x כך ש-arctan x=π/2, ולכן המטריקה לא שלמה. עבור h(x)=x³, התמונה היא כל R והמרחק המושב הוא שלם. שוויון טופולוגי בלבד אינו שומר על שלמות.
  • בטופולוגיה עם בסיס, x נמצא בסגירות של A כאשר כל שכבה פתוחה בסיסית של x חוצה את A. זוהי בדיקת חברות, ולא פעולה אוטומטית של קצה אוקלידי. הבסיס חייב לכסות את המרחב, ועבור נקודה בשתי שכבות בסיס יש להישאר שכבה בסיסית קטנה יותר המכילה אותה בתוך החיתוך שלהן. נקודה יכולה להימצא בסגירות של סט של נקודה אחת גם כאשר היא לא הנקודה עצמה; אפשרות זו תלויה בטופולוגיה.
  • על X={2,3,4,…}, ניקח ערכים בסיסיים U_k={n in X: n divides k}, עבור k≥2. הם מכסים את X משום ש-x∈U_x; החיתוכים הם U_gcd(k,l) כאשר ה-gcd הוא לפחות 2, או ריקים. נקודה x נמצאת בסגירות של {n} בדיוק כאשר כל k השונה פי x הוא גם השונה פי n: באופן שקול n מחלק את x. בצורה ישירה יותר, הערכה הבסיסית הקטנה ביותר U_x מכילה n רק כאשר n מחלק את x, וכל ערכה אחרת המכילה x כוללת מחלקים אלו. לכן הסגירות של {8} מורכבת מכפולות חיוביות של 8, ולא מחלקים של 8.

דוגמה מאומתת

Under d(x,y)=|arctan x−arctan y|, the integer sequence goes toward a missing image endpoint rather than a point of R, so it is Cauchy without convergence in that space. In the divisor basis, 16 lies in closure of {8}, since any basic set containing 16 also contains 8. But 4 does not: U_4={2,4} is a neighbourhood of 4 missing 8. This explicitly separates multiples from divisors.

טעות נפוצה

גבול קוצ'י חייב שייך לאותו מרחב. השלמות היא תכונה מטריקלית, ולא רק טופולוגית. לעניין סגירה, יש לבדוק כל שכונה של הנקודה המועמדת, ולא כל שכונה של הערך הבודד.

היכנס או צור חשבון

IGCSE, A-Level & AP